אם בשלב הזה יימנעו התובעים מלהביא את העדים המתאימים, יפעל הדבר לרעתם (והשווה, דרך משל, את תוצאות גובה הפיצוי בפסק הדין בפרשת פלוני ת.א. 4071/02, [פורסם בנבו] ביחס לסכום תביעתו, לאחר שגם במקרה ההוא הביא התובע
--- סוף עמוד 357 ---
ראיות לעניין אחריותה של הרשות הפלסטינית והיא נקבעה כאחראית לנזקיו, אך הוכח כי חלק ממצבו הרפואי של התובע דשם נבע מתאונת דרכים ולא מן העינויים, ובשל כך נפסק באותה פרשה כי "מחציתם של אחוזי הנכות תשוייך לאירועים נשוא התביעה, ואילו מחציתם האחרת, תשוייך לאירוע התאונה, שבענייננו – איננו עוולתי" (פרשת פלוני הנ"ל, בפיסקה 165).
678. לא זו אף זו, בשלב האחריות, שמעתי מב"כ התובעים כי אחד השיקולים להימנעותו מהבאת עדים רבים, הוא חשש לשלומם ולביטחונם של העדים, פן הרש"פ יפגע בהם (דברים אלו קיבלו חיזוק גם בדבריהם של התובעים עצמם, דוגמת תובע מס' 12 בת.א. 5074/03, אחמד רחים אברהים בטראן (שעניינו נדון בפרק מז להלן), אשר אמר בתשובה לשאלה מדוע בנו לא הגיש תצהיר בהליך, כי: "למה שיסתבך איתם, ייקחו אותו ויעשו אותו שוב משת"פ, מספיק אני" (עמ' 191 לפרוטוקול מיום 1.7.12).
מכל מקום, על ב"כ התובעים לדעת, כי אי הבאת ראיות בשלב הבא, כפי שכבר הוסבר לעיל, יכול ויביא לתוצאות משמעותיות בגובה הפיצוי, אלא אם כן יובאו ראיות והסברים משכנעים מדוע עד פלוני – שעל פי דיני הראיות ודיני הנזיקין עדותו חיונית לצורך קביעת גובה הפיצוי – לא העיד.
679. על כל פנים, סיכומו של תת פרק זה, הנמצא בתוך פרק הראיות בהחלטת החבות, הוא זה: הימנעות הנתבעת מלהביא עדים וראיות, אף שאלה נמצאים לרשותה למכביר, בסוגיית הארכות המעצרים, ההליכים בעניין העבירות, התיעוד בעניין הבריאותי, והעדים שחקרו את התובעים, ובמיוחד העדים ששמם הוזכר על ידי התובעים כמי שעינו אותם – מכלול המחדלים הללו של הנתבעת, עומד בעוכריה.
אי הבאת העדים מטעם התובעים, ייבחן בשלב הראיות לעניין גובה הנזק.
יד.9 משפט עברי
680. כבר הזכרתי לעיל, בתחילת הדיון את הכלל של המשפט העברי "המוציא מחברו עליו הראיה" (ראה: פיסקה 24 לעיל).
--- סוף עמוד 358 ---
681. פרופ' מנחם אלון מביא את דברי הגמרא כי ניתן להגיע לכלל זה של המוציא מחברו עליו הראיה, הקבוע במשנה, ללא צורך בפסוקים אלא, מכוח הסברה, שכן הכלל הבסיסי של דיני ראיות "המוציא מחברו עליו הראיה", מבוסס על המקור המשפטי של הסברה, דהיינו: "ההיגיון שבחשיבתם של נושאי ההלכה וחכמיה. הסברה, בפעולתה כמקור ליצירתה של הלכה מסוימת, ניזונת מחדירה שכלית למהותם של עקרונות הלכתיים ומשפטיים, מהתרשמות מתכונות בני אדם ביחסיהם החברתיים ומן העיון בתופעות שבמציאות וגילוייה" (מנחם אלון, המשפט העברי, עמ' 805).