682. בכל מקרה, לא ניתן לסמוך על דברי המשנה בלבד, שקבעה את הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה", אלא יש צורך לעיין בכל מקורות המשפט העברי. עוד בתקופת המוראים, נכתב כי "בעלי תלמוד אומרים לבעלי משנה שהם "מבלי עולם" (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף כב עמ' א', ולכן לא למדין הלכה מן המשנה, אלא יש צורך לעיין בתלמוד ובמקורות שלאחריהן.
683. גם אם עול הראיה מוטל על התובע, אם יש סתירה בין העדים מטעם התובע, אין משמעות הדבר שתביעתו נדחית, שכן יש הבדלים לעניין עוצמת הסתירות, ומידת חשיבותם לעניין הנדון (ראה, למשל, בעניין אחר של הרש"פ בהחלטת החבות בת.א. 4071/02, [פורסם בנבו] בפיסקאות 153-161, לעניין סתירה בין העדים לגבי המועד המדויק שבו התרחש אירוע מסוים, ובפיסקאות 192-199, לעניין סתירה בין דברי העדים בשאלת צבעו של חפץ פלוני.
684. במקרה שלפניי, כפי שכבר נאמר לעיל, הנתבעת לא הביאה עדים ומסמכים, על אף שהייתה יכולה לעשות כן, וגם חלק מן העדים שהעידו מטעמה של הנתבעת, לא מסרו את מלוא המידע, ולא אחת השיבו כי אינם יודעים או אינם זוכרים.
685. לעניין זה חשיבות רבה במשפט העברי.
באחת מהתשובות המפורסמות של הרא"ש (רבינו אשר בן יחיאל), נקבעו כללים ראייתיים עקרוניים, עת צד או עד, בוחר להתחמק מתשובות, והוסבר מהי המשמעות של אותה התחמקות, במסגרת "מפת הראיות" של התיק.
--- סוף עמוד 359 ---
686. בטרם אדון בתשובת הרא"ש, לגופה, אזכיר כי על פי המשפט העברי ה"קלאסי", הממצאים העובדתיים נקבעים על פי שני עדים, כלשון הפסוק בספר דברים, פרק יט, פסוק טו: "עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר".
אולם, כבר הרמב"ם, בהלכות סנהדרין, פרק כד, הלכה א, קובע כי על הדיין לדון "בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בליבו שהוא כן, אף על פי שאין שם ראיה ברורה".
687. כאשר בית הדין נוכח שעדים אינם אומרים אמת או אינם מוסרים את מלוא גרסתם, האם כבול בית הדין לדברי העדים, ולראות בהם סוף פסוק? האם לאחר שמיעת העדים חייב הדיין לפסוק על פיהם, או שיש מקום להתחשב בתחושותיו או ב"אינסטינקטים" של השופט?
הרמב"ם, על בסיס קטע קצר בתלמוד הבבלי (מסכת שבועות, דף ל, עמ' ב – דף לא, עמ' א), אומר דברים אלה (רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כד, הלכה ג):
"ומנין לדיין שהוא יודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר: 'אחתכנו ויהיה הקולר תלוי בצוארי העדים'? תלמוד לומר: 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק' [שמות כג, ז].