כיצד יעשה?
ידרוש בו ויחקור הרבה בדרישה ובחקירה של דיני נפשות. אם נראה לו, לפי דעתו, שאין בו רמאות – חותך את הדין על פי העדות. אבל אם היה לבו נוקפו, שיש בו רמאות או שאין דעתו סומכת על דברי העדים, אף על פי שאינו יכול לפסלן, או שדעתו נוטה שבעל דין זה רמאי ובעל ערמה והשיא את העדים, אף על פי שהם כשרים ולפי תומם העידו וזה הטעם, או שנראה לו מכלל הדברים שיש שם דברים אחרים מסותרין ואינן רוצים לגלותם – כל אלו הדברים וכיוצא בהן אסור לו לחתוך אותו הדין, אלא יסלק עצמו מדין זה, וידיננו מי שלבו שלם בדבר. והרי הדברים מסורים ללב, והכתוב אומר 'כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹקים הוּא' [דברים א, יז]".
--- סוף עמוד 360 ---
688. על פי המשפט העברי, סמכותו הרחבה של בית הדין, מאפשרת לדיין לקבוע כי לפניו "דין מרומה", ובמקרה כזה לא לפסוק על פי דברי העדים ולסלק עצמו מן הדין.
689. כבר העיר בהגהות מיימוניות, שם, אות ג, בשם רבו (הגהות מיימוניות נכתבו על ידי רבי מאיר ורבי יקותיאל הכהן מרוטנבורג, 1260-1298, ורבו היה המהר"ם מרוטנבורג, גדול רבני אשכנז), כי דין זה חל "כשהתובע טוען ברמאות. אבל, אם הנתבע טוען ברמאות, יש לפוסקו, אך שיש לעשות דרישה וחקירה... דאם ימשכו הדיינין את ידיהן, נמצא חוטא נשכר" (וראה גם להלן, בקטע המצוטט מתוך תשובת הרא"ש).
690. במקרה שבפניי, הנתבעת היא זו שלא הביאה עדים מספיקים, לא הציגה מסמכים רלבנטיים וחלק מעדיה השיבו תשובות מתחמקות או אמרו כי אינם יודעים. מכאן, שגם על פי המשפט העברי, לא הייתי צריך להכריז על תיק זה כ"דין מרומה", אלא אדון בתיק עד תומו, על פי העיקרון שקבע המהר"ם מרוטנבורג (כמצוטט בפיסקה הקודמת), וזאת כדי שלא יהיה חוטא נשכר.
691. לאחר שדנתי בעיקרון של "דין מרומה", ובסמכויות הדיין, על פי הרמב"ם לפסוק על פי מה "שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בליבו שהוא כן, אף על פי שאין שם ראיה ברורה" (כמובא בפיסקה 686 לעיל), ראיתי לנכון להביא קטעים מתשובת הרא"ש (רבינו אשר בן יחיאל, 1250-1327, שהיה מתלמידיו של מהר"ם מרוטנבורג, ולאחר מאסרו של רבו, ברח לספרד ומונה לרבה של טולדו), אותה כתב על פי הוראת מלכת ספרד (שו"ת הרא"ש, כלל קז, סעיף ו).
תשובה זו נדונה והוזכרה פעמים רבות בספרו של שוחטמן, סדר הדין (ראה מפתח המקורות בעמ' 1675). לענייננו, מוזכר קטע רלבנטי של התשובה בפרק 13 "חקירת בעלי הדין והעדים", בסעיף 4 "חקירת בעל דין על טענתו, בדין מרומה", בסעיף ב, "סירוב להשיב לשאלות בית הדין", כרך ב, עמ' 1020-1021; התשובה עוסקת גם בסוגיית כפיית פשרה, כמוזכר גם אצל שוחטמן, סדר הדין, עמ' 1107 (וכן בפסק הדין של בית המשפט העליון בבג"ץ 2222/99 אנז'ל (אורה) גבאי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נד(5) 401, בעמ' 422 (2000)), אך נושא זה חורג מענייננו).