--- סוף עמוד 361 ---
דיון ממוקד על תשובה זו, ראה גם בספרו של פרופ' יובל סיני, השופט במשפט העברי, עמ' 454-456).
וכך מתחילה התשובה (שו"ת הרא"ש, כלל קז, סעיף ו):
"על אודות דברי ריבות שנתעצמו בהם רבי שלמה בן אלבגל ורבי ישראל בן אלחדאד זה ימים ושנים, והוחלפו כמה מונים, מדין ישראל לדין אומות העולם, ומדין אומות העולם לדיני ישראל.
ועתה, נתגלגל הדבר שבאו הלום, בציר גבירתנו המלכה, מב"ת [מנשים באוהל תבורך], והביאו לי כתבה, שהיא צותה עלי שאקח כל שטרי הטענות שנעשו בזאת התביעה בפני המוקדמים של וילייאריאל ובלדוליר, לפני הרב רבי משה ן' חביב, ושאדון על פי טענותיהם הללו, ממה שיראה לי מקו היושר והאמת.
גם כי קשה לי במאד מאד להשתדל בדין קשה כזה, שנתגלגל זה כמה ימים לפני אנשים יקרים ונכבדים, חכמי ישראל וחכמי האומות. וגם כי המה בעלי דינים קשים. ולא נתקררה ולא נתישבה דעתם בכל דברי חכמים, אשר השתדלו לדון ביניהם עד היום הזה. ואיך אכנס אני ללקט עוללות בצירי האדירים? מכל מקום, אני את פי גבירתנו המלכה, מב"ת [מנשים באוהל תבורך], אשמור, ואת מאמרה אני צריך לקיים. ומבקש אני מהאל שופט צדק, שיהא בעזרי לזרות ולהבר תבן מהבר, ויערה רוח קדשו ממרום עלי לדון דין אמת לאמתו".
692. אין כאן המקום להאריך בפרטי המחלוקת שבין בעלי הדין באותה פרשה (הדברים כתובים בשו"ת הרא"ש, וקטעים נבחרים ממנו, והתייחסות מפורטת לאותה מחלוקת הבאתי בפסק דיני בת.א. 6095/04 אהרן בלום נ' מאיר לוין [פורסם בנבו] (2007), בפיסקאות 261-264 (להלן – "פרשת בלום").
693. לענייננו, ראיתי לנכון לצטט את חלק התשובה שדן בהתחמקות הנתבע מלהשיב על השאלות (שו"ת הרא"ש, שם, מובא גם בפרשת בלום הנ"ל, בפיסקה 265):
--- סוף עמוד 362 ---
"ואחר טענות הללו, התחילו הדיינים לדרוש ולחקור, כדי לעמוד על אמיתת הדבר.
ובקש ר' שלמה לדיינים שישאלו לר' ישראל: באותה שעה, אחר שיצא ר' שלמה מבית האסורין, ושלח שליח להתרות ברבי ישראל שיבא ויגבה החובות של העסק, כדי שלא יפסדו בעבור עליהם שש שנים, למה לא השיב על התביעה זו כמו שהשיב אחר כך, שלא היה בידו כלום, או שפרעו; ואם הוא אומר שכן השיב, יראה קיום בזה ויתברר האמת!
השיב רבי ישראל: שאין לו להשיב על תביעה זו, כי כבר השיב עליה ועל התביעות הבטלות שתבע לו, אין לו מה להשיבו יותר.
עוד שאלוהו הדיינים, לרבי ישראל: שיאמר בפני מי פרע המעות אלו הנזכרים. והשיב רבי ישראל: שאינו חייב להשיב על זה, שאין רגילות למי שפורע שטרו שיפרענו בפני בני אדם.