והשיב: כי אין לו להשיב על כל אלו השאלות.
עוד שאלוהו הרבה שאלות, והשאלות הם מטושטשות במקצת. ועל כולם השיב: שאין לו להשיב על שאלותם.
עוד שאלוהו: שיאמר להם באותה גבייה שאמר שסייע לר' שלמה, בגבייה זו מה גביתם, אם גביתם, חטים, או שעורים, או בהמות, או מטלטלין, או קרקעות, או בפני איזה שופט היה הולך עם רבי שלמה זה, כשהיה הולך לעשות אינטריגא. והשיב: כי אותן שטרות שנתן לרבי שלמה על שם רבי ישראל זה, כי כולן גבה אותן רבי שלמה זה, ואין לו להשיב יותר.
עוד שאלוהו הרבה שאלות, כי היה נראה להם כי רבי ישראל זה מסתיר דבריו ומשיב תשובות גנובות. ורצו לחקור ולדרוש ולהוציא הדבר לאמתו, ויפה כוונו. ונלאיתי לכתוב כולן שלמו' כל הטענות שעיקר הדין תלוי בהן, וקצת חקירות ודרישות".
--- סוף עמוד 365 ---
694. לאחר הבאת דברים אלה, כתבתי בפרשת בלום, בפיסקה 266, את הדברים הבאים:
"לאחר ציטוטים נבחרים מן הפרוטוקולים שהיו במאה ה-14 בספרד שאינם רחוקים מן הפרוטוקולים בתיק שבפניי במאה ה-21 בארץ ישראל, מציג הרא"ש – אחד מענקי ההלכה הנמנה על גדולי המשיבים – את עמדתו כיצד צריך לנהוג בית דין בעת חקירת הצדדים, ומהי סמכות בית הדין בעת שקילת הראיות, כאשר בא הוא לנתח את התשובות המתחמקות של הנתבע [שו"ת הרא"ש, שם]:
"הנה אני רואה, שהדיינים חקרו ודרשו היטב, כדי שיברר רבי ישראל תשובותיו, כי היה תימא בעיניהם, איך פרעון גדול כזה יעשה במסתרים בקוצר זמן? וכוונו, שיברר ר' ישראל דבריו, ודרשו ושאלו בכמה דברים שהיה ראוי שישיב רבי ישראל על כל שאלה ושאלה, כדי שיתברר הדבר ויצא הדין לאמתו. והוא הסתיר במחשך מעשיו ודבריו, ולא רצה להשיב על שאלותם, פן יתפס בדבריו ויתברר השקר".
695. כדי לא להאריך, לא אפרט את המקורות ההלכתיים עליהם מתבסס הרא"ש (ראה הציטוט של הקטע משו"ת הרא"ש, המובא בפיסקה 267 של פסק דיני בפרשת בלום).
לענייננו, חשוב לצטט את הכללים המשפטיים בדיני הראיות, כפי שכתב הרא"ש, ביחס לצד שאינו עונה לשאלות בית הדין, מתחמק מתשובות קשות ואינו מציג ראיות שיש בידו (שו"ת הרא"ש, שם; מצוטט גם בפיסקה 268 בפרשת בלום):
"וכיון שנראה לדיין שאם היה זה משיב על שאלותיו, היה הדבר מתברר, ומחמת שלא יתברר, הוא כובש דבריו. ויעשה הדיין כאלו השיב ונתברר שקרו, ויחייבנו מאומד הדעת, אף על פי שאינו יכול לברר שיקרו בביאור ובפירוש. מאחר שהעדר הביאור בא מחמת רמאותו, שאינו רוצה להשיב על חקירות ודרישות, כדי שיתברר שקרו, אומדנא דמוכח הוא. ורשאי דיין מומחה לדון באומדנא דמוכח כזה, ואין זה נקרא דברים שבלב, מאחר שהיא סברא מוכחת".