844. מבחינתה של הרש"פ לא הייתה מחלוקת ממשית בעניין זה, מפני שתשובתה לשאלה היכן נעצר התובע (שאלה 7) בתצהיר התשובות לשאלון התובע, הייתה: "לא ידוע".
845. גם כאן, ניתן כבר לומר כי יהיה חטאו של התובע אשר יהא, אין לרשות הפלסטינית סמכות מעצר כלפיו ולו רק משום שהמעצר הנוכחי ארע בירושלים בסמוך לבית החולים אלמקאסד, הממוקם בשכונת א-טור, שעל הר הזיתים, בתוך גבולות
--- סוף עמוד 52 ---
ירושלים המזרחית, ואילו הנתבעת בכל מקרה, נעדרת סמכויות מעצר בתחומיה של מדינת ישראל.
846. כך נקבע בסעיף I(2) לפרוטוקול המשפטי, נספח להסכמי הביניים (דיון מפורט על סעיף זה מובא לעיל בפיסקאות 280, 281 ו-365, והקורא מופנה לדיון זה; כאן, הסתפקתי בציטוט הסעיף עצמו; ההדגשה הוספה):
"לישראל נתונה סמכות שיפוט פלילית ייחודית על העבירות הבאות:
א. עבירות המבוצעות מחוץ לשטח ...
ב. עבירות המבוצעות בשטח על ידי ישראלים".
847. ראוי לציין, כי מעבר להסכם הביניים, בשנת 2000, הוסף לחוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, סעיף 6, שכותרתו "איסור על העברת סמכויות", ואשר קובע כדלקמן:
"לא תועבר לגורם זר, מדיני או שלטוני, או לגורם זר אחר בדומה לכך, בין דרך קבע ובין לתקופה קצובה, כל סמכות המתייחסת לתחום ירושלים והנתונה על פי דין למדינת ישראל או לעיריית ירושלים".
848. בהסתמך על האמור ניתן לקבוע כבר כעת כי לתובע זה היה מעצר בלתי חוקי, מטעם כפול: העצור – התובע – הוא ישראלי ואין כל סמכות לרש"פ לעצור אותו;
849. מעבר לאמור, המעצר בוצע בתחומי מדינת ישראל, בירושלים, מקום שבו גם, על פי חוק היסוד הישראלי, ובהתאם להסכמי הביניים, לרש"פ אין מעמד משפטי או אחר ואין כל דריסת רגל, לא כל שכן סמכויות מעצר.
יח.3.10 עילת המעצר
850. בכדי שלא להתעלם מטענותיהם של הצדדים ביחס לעילת המעצר, אבהיר בקצרה כי קיימת מחלוקת בין הצדדים; בעוד שהתובע טוען, כי כל "חטאו" היה כי הוא עבד
--- סוף עמוד 53 ---
במשטרת ישראל, וכי ביצע את המוטל עליו במסגרת תפקידו שם, הציגה הנתבעת טענות שונות בתכלית.
להלן התייחסותי לנקודות אלו.
851. גרסת התובע למעצר הובאה בעמ' 40, לפרוטוקול מיום 28.2.11:
"ת. הסיבה למעצר שלי על ידי הרש"פ בגלל עבודתי במשטרה הישראלית. בקשר לפלסטינאים העבודה במשטרה הישראלית היא בגידה וההוכחה לבגידה היא שקיבלתי ת"ז ישראלית. זה מה שאמרו לי כשנעצרתי. כך האשימו אותי ב-400 הימים שהייתי בכלא ה מוקטעה בחברון.