"ש. בישיבה קודמת אמרת, ולא מעניין אותי מה שאמרת, על הדברים שעשית למדינת ישראל. אני שואל אם כשנעצרת אמרו לך מה סיבת המעצר?
ת. כן. אמרו לי.
ש. האם בזמן המעצר הודית בכך?
--- סוף עמוד 94 ---
ת. כן, הודיתי בן אדם קושרים ומרביצים לו. אני יכול להגיד שאני לא בן אדם אני כלב. הרביצו לי ומה שאמרו לי הודיתי. לא יכולתי להגיד לא, אם אני אומר לא, מרביצים יותר".
990. די בשתי הפסקאות הקודמות, אשר לא נסתרו בידי הנתבעת, כדי להקים ראשית ראיה לכך שהתובע אכן עונה עינויים פיזיים במהלך מעצרו.
לכך יש להוסיף כי תובע זה תאר באופן ממוקד את מי שעצר אותו ואת היחידה העוצרת (כוח 17), דבר שגם בו יש כדי להוסיף על אמינותו.
991. הרש"פ לא טרחה להביא עדויות נגדיות לעניין זה. מחדל זה של הנתבעת, תומך בראיות התובע, כפי שהוסבר בהרחבה בדיון על הראיות, בפרק יד.4, יד.8, והניתוח של המשפט העברי, בפרק יד.9.
כ.11 סיכום
992. מסקנת פרק זה היא, כי הוכח, עובדתית ומשפטית, כי התובע נעצר על ידי אנשי הרש"פ, דהיינו כוח 17 (לא הייתה מחלוקת כי כוח 17 נמנה על מנגנון הרש"פ), וכי מעצרו מנוגד לדין, הן בשל היותו בעל תעודת זהות ישראלית, הן בשל מקום המעצר והן בשל עילת המעצר, ועל כן, מעצרו הינו בגדר "כליאת שווא", לעניין העילה הנזיקית, וזאת ביחס לכל תקופת מעצרו, מיום 21.7.00, ועד ליום שחרורו, ובסך הכל 11 חודשים.
כמו כן הוכח, ברמת ההוכחות הנדרשת לשלב זה של קביעת החבות, דהיינו: ראשית ראיה, כי במעצר הנ"ל, עונה התובע זה על ידי אנשי הרש"פ, קרי: אנשי כוח 17.
993. החלטה זו, הינה בגדר החלטת ביניים "חיובית", שתוצאתה היא כי יש לדון בשלב הבא של קביעת הנזק והפיצוי, בעניינו של תובע זה.
--- סוף עמוד 95 ---
כא. תובע מס' 8 בת.א. 6120/04 – ח.ק. 994-1052
כא.1 טענות התובע בכתב תביעתו 994-996
כא.2 פרטי המעצר 997
כא.3 התצהירים מטעם התובע 998-1011
כא.1.3 תצהיר התובע מיום 25.02.2004 998-1000
כא.2.3 תצהיר התובע, מיום 22.5.03 1001-1002
כא.3.3 תצהיר התובע, מיום 18.1.11 1003-1007
כא.4.3 תצהיר תשובה של התובע לשאלון הנתבעת,
מיום 5.8.08 1008-1011
כא.4 עדות התובע 1012-1015 כא.5 תצהירים מטעם הנתבעת 1016-1019
כא.6 חוות הדעת הרפואיות מטעם התובע 1020-1021
כא.7 טענות הנתבעת 1022-1027
כא.8 תשובת התובע לטענות הנתבעת 1028-1030