--- סוף עמוד 77 ---
שר חוץ לגבי כל התובעים שבא כוחם ביקש כי יינתנו פסקי דין או החלטות בעניינם. ראוי להזכיר כי כל ההליכים הללו היו במקביל לכתיבת מסמך זה]
55. ב"כ הנתבעת, עורכי הדין יונתן ארנון וקארן שמיט, בסעיפים 19-31 לסיכומיהם, תחת הכותרת "אי שפיטות – מעשה מדינה", טענו כי יש להתייחס לרש"פ כמו אל מדינה. לכן, אין לערכאה ישראלית סמכות להעביר תחת שבט ביקורתו את מעשיה השלטוניים של הרש"פ, ובכלל זה, מעצר המשת"פים, וזאת, כלשון ב"כ הנתבעים, "מכוח ריסון פנימי ואיפוק שיפוטי שכופות המדינות על עצמן בנוגע לנושאים אלה" (סעיף 25 לסיכומי הנתבעת).
56. לגבי "הדין החל", ראש הפרק הבא בסיכומי הנתבעת (סעיפים 32-54), טענת הנתבעת היא כי חל הדין המקומי ביהודה ושומרון, "בשטחי הרשות הפלסטינית" (כלשון סעיף 34 לסיכומי הנתבעת), שהינו, על פי כללי ברירת הדין, דין מקום ביצוע העוולה (סעיף 41 לסיכומי הנתבעת).
57. הנתבעת ערה לפסיקה קודמת שנתתי, בסוגיה זו, בתיק אחר, שהיא הייתה צד לו; אך, לשיטתה, כאן הוכח כי הרש"פ רשאית לכלוא את התובעים, על פי חקוקים שהגישה, הן ירדניים והן, כלשון הסיכומים, "חוק אש"פ הצבאי שחלו בשטחי הרש"פ בתקופה הרלבנטית לאירועים נשוא התביעות" (סעיף 47 לסיכומי הנתבעת).
58. לטענת הנתבעת, המעצרים של התובעים היו כדין, וההליכים שנוהלו נגדם היו הליכי משפט תקינים, "אלא שרובם ברחו ממקום כליאתם עם פלישת ישראל והפצצתם [צ"ל: והפצצתה] את מוסדות הביטחון הפלסטיניים, אליהם היו צמודים בתי הכלא" (סעיף 48 לסיכומים).
59. תחת ראש הפרק "היותם של התובעים משתפי פעולה עם ישראל" (סעיפים 55-60 לסיכומים), נטען על ידי הנתבעת, כי הרש"פ רשאית לעצור את התובעים, בין אם נחשדו בשיתוף פעולה עם ישראל, ובין אם נחשדו בביצוע עבירות אחרות (סעיף 57).
60. נאמר בסיכומים של הרש"פ, כי בהעדר מקור חוקי האוסר זאת (לשיטת הרש"פ), "הנתבעת תבהיר כי אין פגם מוסרי בכך שהיא פועלת לעצור את מי שנחשד
--- סוף עמוד 78 ---
בשיתוף פעולה... הצורך של הנתבעת לעצור את מי שחשדה שבגד בה ולהענישו בשל בגידתו זו, הינו ללא ספק סביר ואין בו פסול; האם מצפים התובעים שהנתבעת (יישות ריבונית) לא תפעל להעמיד לדין את מי שחשוד שבגד בערכיה וגם גרם נזק לאזרחיה ולמוסדותיה?" (סעיפים 58-59 לסיכומי הנתבעת).
61. לעניין סמכות המעצר, עמדת הנתבעת היא, כי בסמכותה של הרש"פ לעצור לא רק את התובעים שהם תושבי יהודה ושומרון, "בעלי תעודת זהות פלסטינית", כלשונה, אלא גם אלה אשר "מחזיקים בתעודות זהות 'כחולות', דהיינו תעודות זהות של מדינת ישראל" (סעיף 61 לסיכומי הנתבעת). זאת, טוענת הנתבעת, על אף הוראה מפורשת בהסכם הביניים. היא מתרצת את אי הציות להוראה זו בהסכמי הביניים, בכך שזו אינה חלה ביחסים בין הצדדים, ואינה מקנה עילת תביעה פרטנית, לרבות: הפרת חובה חקוקה, ובכל מקרה, הוראות אלה לא אומצו בחקיקה פנימית ישראלית (סעיף 64 לסיכומי בנתבעת).