גם כאן, ערים באי כוח הנתבעת לפסיקה אחרת שניתנה על ידי, אולם הם טוענים כי על כך יש ערעור בבית המשפט העליון, ויש אבחנות נוספות בין הפסיקה האמורה לבין מה שהוכח בתיקים שבפניי (סעיפים 64-67 לסיכומי הנתבעת).
בהקשר זה, נטען על ידי עורכי הדין ארנון ושמיט, באי כח הנתבעת, כי "מרגע שהביאה ראיות ראשוניות בסוגיה זו של תקינות הליכי המעצר, אין להטיל עליה חובה לפרט לגבי כל תובע ותובע את עילת המעצר, את מיהות מבצע הצו, את סמכותו לבצעו, וכיו"ב – שכן מדובר בסמכויותיה המנהליות של הנתבעת כישות ריבונית, ואין לבית המשפט הנכבד סמכות להחליף את שיקול הדעת וכן לבקר את אופן הפעלת הסמכויות על ידה" (סעיף 68 לסיכומי הנתבעת).
62. פרק שלם, אשר רלבנטי, בעיקר, לתובעים, כפרטים, הוא הפרק שכותרתו "לא הורמו נטלי השכנוע וההוכחה" (סעיפים 70-88 לסיכומי הנתבעת). הטענה העיקרית היא כי התובעים התבססו על עדות יחידה, כל אחד של התובע עצמו, ואין בכך די, אפילו למאזן ההסתברויות, ובמיוחד שלשיטת הנתבעים, בחקירות הנגדיות חלק מעדויות התובעים קרסו או נחלשו, והם לא הביאו ראיות מסייעות, כגון: תיעוד על תלונות, אישורים רפואיים מיד עם הגעתם לישראל, עדות בני משפחה, ועוד (ראה לעניין אחרון זה את סעיפים 75-78 לסיכומי הנתבעת). בהקשר זה, מושם הדגש על סעיף 54
--- סוף עמוד 79 ---
לפקודת הראיות, העוסק בעדות יחידה של בעל דין (סעיפים 79-88 לסיכומי הנתבעת והפסיקה והספרות המשפטית המובאת, שם).
63. ככל שמדובר במסמכי הצלב האדום, עמדת הנתבעת היא כי יש לראותם כראייה, וכי המידע הכלול בהם הוא "רלוונטי לאירועים מבחינת תוכנם ומועדם" (סעיף 89 סיפא לסיכומי הנתבעת). לאחר תיאור הניסיונות להביא את אנשי הצלב האדום להעיד, ועמדתו העקרונית של ארגון זה לכך שעובדיו לא יעידו, מצויה בסעיף 96 לסיכומי הנתבעת הצהרה מודגשת זו: "הנתבעת מסכימה כי יש ליתן למסמכים אלה את המשקל הראייתי הראוי בהתאם לתוכנם". עמדת הנתבעת היא כי יש לקבל את אישורי הצלב האדום על כליאת התובעים בידי הרש"פ, הן לצד החיובי שבהם, קרי: עצם המעצר, שאינו מוכחש על ידי הרש"פ, והן לצד השלילי שלהם, דהיינו: התוכן שאין בהם בדבר העינויים הנטענים (סעיף 101 לסיכומי הנתבעת).
64. כאן מגיעים אנו לפרק שכותרתו "טענת העינויים" (סעיפים 102-150 לסיכומי הנתבעת).
65. מודגש, תחילה, כי על התובעים להוכיח, לעניין האחריות, לא רק את עצם המעצר (כטענת עו"ד קורנוויץ, ב"כ התובעים, בסיכומיו), אלא, על התובעים לעבור משוכה כפולה: "האם מעצרם היה כדין [כנראה, צ"ל: שלא כדין], כטענתם, והאם בעת מעצרם עברו עינויים פיסיים ונפשיים – טענה המוכחשת על ידי הנתבעת" (סעיף 103 סיפא לסיכומי הנתבעת).