93. "חובת הנתבעת לחקור בגין תצהירי התובעים על עינויים ורציחות" – זו הכותרת של הפרק החמישי לתשובת התובעים. לטענתם, מאחר וגם ב"כ הנתבעת מסכימים לעיקרון בדבר חובת הרש"פ לבצע חקירה, בכל מקרה של טענה או עדות על עינוי כלוא, ומאחר שהובאו ראיות על רצח ועל עינויים של כלואים, והנתבעת לא מילאה את חובתה לבצע את החקירות, "די בקבלת טענה זו של התובעים, כדי להביא לקבלת התביעה של כל אחד מבין התובעים. אם הייתה צריכה להתבצע חקירה, והיא לא בוצעה, זה הרבה יותר חמור מהעדר רישום על טיפול רפואי חיוני. הנטל להוכיח כי אכן בוצעו מעשי עינויים, ואכן בוצעו מעשי רצח, עבר מן התובעים אל הנתבעת" (סעיף 2(ב) לפרק ה של תשובת התובעים לסיכומי הנתבעת).
94. לעניין "הדין והחיקוקים החלים בתיק זה" (לשון הכותרת של פרק ו לתשובה), עמדת התובעים היא כי הכלל הוא שבדיון בפניי, "באירועים שאירעו בתחומי הנתבעת, שם לא חל הדין הישראלי. היוצא מן הכלל הם המקרים בהם תובעים נחטפו מתחומי מדינת ישראל לתחומי הנתבעת. וכן מקרים בהם ישראלים נכלאו שלא כדין ביד הנתבעת" (סעיף א לפרק ו).
לעניין סדרי הדין ודיני הראיות, התובעים מבינים כי אין מחלוקת שחל הדין הישראלי (סעיף ב, שם).
ב"כ התובעים טוען כי המחלוקת בין הצדדים היא האם חלה פקודת הנזיקין המנדטורית, משנת 1944, כטענת הנתבעת, או פקודת הנזיקין הישראלית, בשל חזקת שוויון הדינים, כטענת התובעים, ובעיקר, בשל אי מתן תשובה של הנתבעת לשאלון, אם פקודת הנזיקין חלה בתחומה, והעד שהעיד מטעם הרש"פ, בעניין זה, אינו מומחה (סעיפים ו-ז לפרק ו לתשובה).
--- סוף עמוד 88 ---
על כל פנים, ב"כ התובעים, מוסיף ואמור כי על פי שתי החלופות המשפטיות האמורות, "תקיפת אדם וכליאת אדם שלא כדין, הן עוולות המזכות בתשלום פיצויים" (סעיף ה, שם).
95. בפרק ז לתשובה, שעניינו "תחולת הסכמי אוסלו כדין מחייב בתיקים שלנו", עמדת התובעים היא כי הסכמים אלה – שעל פיהם הוקמה הרש"פ – הטילו על הנתבעת חובות ומגבלות, ובהן, האיסור לעצור ולכלוא ישראלים, האיסור לפגוע באנשים עקב שיתוף הפעולה שלהם עם ישראל, וכן מגבלה על סמכות הרש"פ לשנות את החקיקה (סעיף א לפרק ז לתשובה). לטענת ב"כ התובעים לנושאים אלה תהיה חשיבות בשלב הבא, של קביעת גובה הפיצויים, אולם בשלב האחריות יש להסכמים "חשיבות שולית בלבד", כלשונו, בסעיף ב, שכן גם ללא הסכמי אוסלו אסור לנתבעת לכלוא אדם ללא אסמכתא חוקית, בין אם הוא ישראלי, ובין אם לאו, ואף מעשי עינויים אסורים על הרש"פ, בין כלפי חשוד בשיתוף פעולה עם ישראל, ובין אם הוא חשוד בעבירה אחרת.