147. זה היה הדין במשפט האנגלי ובמשפטה הדיוני של מדינת ישראל, עד שבשנת 1991 תוקנו תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, וכיום נקבע בתקנה 72(ב) כדלקמן:
--- סוף עמוד 108 ---
"בכתב טענות אין לטעון כנגד אותו בעל דין טענות עובדתיות חלופיות, אלא אם כן הצהיר הטוען כי העובדות כהוויתן אינן ידועות לו; אין באמור בתקנה זו כדי למנוע טענות משפטיות חלופיות".
148. "מטרת התקנה – למנוע ניצול לרעה של טיעון טענות חילופיות שלא למטרות לגיטימיות, כאשר ידוע לטוען שטענות אלה או מקצתן אינן אמת" (זוסמן, שם, סעיף 246, עמ' 310).
ז.3 תיחום המחלוקות בין הצדדים
149. בעקבות כתבי התביעה וההגנה (אינני דן כאן בכתבי תשובה או בכתבי תביעה שכנגד, שכן אין זה רלבנטי לתיקים אלה), מתגבשות הפלוגתות בין הצדדים, כדי שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות הניצבות בפניו.
150. במסגרת סימן ה לפרק ד של ספרו, תחת הכותרת "גיבוש הפלוגתות", כותב נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, בדימוס, אורי גורן, את הדברים הבאים (עמ' 145):
"משקבעו הצדדים את רשימת הפלוגתות העומדות לדיון, גודרת רשימה זו את הסוגיות שבהן ידון בית המשפט, ואין להרחיב את הדיון לשאלות משולבות של עובדה ומשפט שלא נכללו באותה רשימה".
ז.4 שינוי חזית או הרחבת חזית
151. השופט בדימוס, אורי גורן, ממשיך ומעלה את הנושא שעליו חלוקים הצדדים, שהוא – שינוי חזית – באומרו את הדברים הבאים (שם, בהמשך עמ' 145):
"חריג לכך – אם בעל הדין שכנגד הביע במפורש, או מכללא, את הסכמתו לנהל את המשפט בחריגה ממה שהוגדר ברשימה... רשימת הפלוגתאות העומדת לדיון מעוצבת בכתבי הטענות של בעלי הדין. משכך, טענה שמעלה בעל דין שלא הועלתה מלכתחילה בכתבי טענותיו מהווה שינוי חזית, ויש לדחותה".
--- סוף עמוד 109 ---
152. ובהמשך, בסימן ו, תחת הכותרת "הכלל בדבר 'שינוי חזית' " מסביר גורן את הדברים הבאים (שם, בעמ' 146):
"כאשר בעל דין חורג ממסגרת הפלוגתות ללא מחאה מצד בעל הדין שכנגד, חל הכלל בדבר 'שינוי חזית', שלפיו רואים כאילו הוספו לדין פלוגתות או הורחבו פלוגתות. לפעמים מופעל עיקרון ההשתק בנושא זה...
האיסור 'להרחיב חזית' עיקרו בכך שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי הטענות, אלא אם בית המשפט נענה לבקשתו לתקן את כתבי טענותיו או אם בעל הדין שכנגד נתן לך את הסכמתו, במפורש או מכללא.
האיסור על 'שינוי חזית' מחייב היצמדות להגדרת השאלות שבמחלוקת ומביא לדיון משפטי יעיל וממוקד. מבחינה מהותית, איסור זה מגן על בעל הדין, ובפרט הנתבע, מפני עיוות דין, בכך שהוא מאפשר לו להיערך כראוי להתמודדות עובדתית ומשפטית עם הסוגיות העולות מכתבי הטענות.