--- סוף עמוד 112 ---
אכן בתיק אחד לא נכללו המילים מ"חוסר ידיעה" (וייתכן כי מדובר ב"טעות סופר"), אך אינני רואה הבדל בין התיקים, שכן שני בעלי הדין ראו את כל חמשת התיקים שבפניי (ראה הפרטים ומספר התובעים בכל תיק בפיסקה 11 לעיל) כמכלול אחד. כך נהגו ביחס להבאת עדים, על פי נוחיותם ולא על פי הסדר ורשימת התובעים בכל אחד מן התיקים, וכך אף הוגשו ראיות משותפות של חוות דעת מומחים (ראה גם: פיסקה 13 לעיל).
159. הנתבעת ביקשה את תיקון כתבי ההגנה, בנימוק הבא: "במועד הגשת כתבי ההגנה, כאמור, לא הייתה בידי הנתבעת האינפורמציה השלמה הנוגעת לכל אחד מן התובעים... בחלוף הזמן, כאשר התחילו תובענות אלו להתברר בפועל, נכנסה הנתבעת לעבי הקורה בנוגע לכל אחד ואחד מן התובעים בתביעות דנן, וערכה בירורים מתאימים".
160. אין מחלוקת כי דברים אלה, לפחות על פי החומר שהוגש לבית המשפט ולב"כ התובעים – נכונים. במילים אחרות, במהלך הדיונים, בהדרגה, הובאו בפני בית המשפט נתונים על המעצרים, שבהם הודתה הנתבעת.
161. מנקודת מבטו של בית המשפט, המסמכים הרלבנטיים הם אלה: כתבי הטענות, התשובות לשאלונים והראיות.
השאלה מתי אסף כל צד את הנתונים והראיות, כדי להגיש כתב תביעה או כתב הגנה, או כדי להביאם כראיה, היא אחת מן השאלות שאין דרכו של בית המשפט לעסוק בהן; עניינים אלה הם במסגרת ד אמותיו של כל אחד מעורכי הדין.
162. ממילא, אין צורך לקבוע כל ממצא עובדתי – במסגרת פסק הדין או החלטה – בשאלה, מתי הגיע החומר בדבר המעצרים לידי ב"כ הנתבעת.
כמו כן, אין זה רלבנטי מדוע החומר נמסר על ידי אנשי הרש"פ לב"כ הנתבעת, טיפין טיפין. גם בעניין זה, אין צורך להידרש לשאלה מתי כל נתון הגיע, בתוך היחסים הפנימיים שבין אנשי הרש"פ לבין ב"כ הנתבעת, שכן את בית המשפט מעניין רק כי החומר נמסר לצד השני (כדי לאפשר לו להתכונן כדבעי) והוגש לבית המשפט, כראייה קבילה או כראייה מוסכמת, עד תום התקופה התואמת את הדין.
--- סוף עמוד 113 ---
163. בכל מקרה, בנקודת הזמן שבה אנו נמצאים כרגע, שנת 2017, יהיה זה בלתי סביר אם הכרעה בשאלת החבות תהיה תלויה בשאלה, באיזה יום או באיזו שנה נמסר חומר פלוני או אלמוני לב"כ צד זה או אחר, וזאת, כאשר ב"כ הצדדים ניהלו את שמיעת 90 ימי השיפוט, כאשר מרבית חומר זה היה בידם. כל חלופה אחרת, תביא לתוצאה שמשמעותה ש – 90 ימי השיפוט הללו היו לשווא, וברור לכל, שלא ניתן לקבל מסקנה זו.