"מי שהודה בבית דין, שאני חייב לזה התובע מנה, ואחר כך אמר: 'נזכרתי שפרעתי לו חובו זה, שהודיתי בו, והרי עדים' – הרי זה עדות מועלת ועושין על פיהם, שהרי לא הכחיש עדיו, ואינו כאומר: 'לא לויתי מעולם' ".
178. לא ניתן ליישם באופן חד-חד ערכי את דיני המשפט העברי העוסקים בהלוואה ובטיעוני הצדדים, לכללי הדיון בדבר כתב תביעה וכתב הגנה, במשפט הישראלי.
בכל מקרה, אין הכללים של המשפט העברי – גם אם היו חלים במלואם – מביאים לתוצאה המשפטית אליה חותר ב"כ התובעים, בשל הנסיבות המיוחדות של תיק זה.
179. אפתח ואומר, כי יש הבדל יסודי בין המשפט העברי לבין המשפט הישראלי, לעניין כתב הגנה ומעמדו המשפטי.
180. פרופ' אליאב שוחטמן, בספרו המקיף, סדר הדין, בדיון בפרק הרביעי "כתבי טענות" (כרך א, עמ' 323 ואילך), תחת הכותרת "שלילת הדרך של טיעון בכתב", בסעיף א, שכותרתו "כתבי טענות הנזכרים בתלמוד", כותב הוא את הדברים הבאים: "בתלמוד אין כל זכר לא לכתב תביעה ולא לכתב הגנה, אלא המשפט נפתח ומתנהל בדרך של טיעון בעל פה. אין ספק שאילו הייתה דרישה כלשהי להעלאת טענות בכתב, או אם היה נוהג כזה, היה דבר זה צריך למצוא את ביטויו בתלמוד. שהרי מספר רב מאד של סכסוכים משפטיים, המובאים לפני בית דין או חכם הלכה, נזכרים בתלמוד, ובשום מקום לא נרמז להעלאת טענותיהם של בעלי הדין על הכתב. כתבי טענות נזכרים בתלמוד במקום אחד בלבד, ושם משמעות הדבר היא: העלאת טענות שכבר נטענו בעל פה, על הכתב... תכליתם של כתבי טענות אלה
--- סוף עמוד 117 ---
אינה איפוא לסייע לבירור העובדות השנויות במחלוקת, אלא לנסח במדויק את הטענות שכבר נטענו, ואף כתיבה זו של הטענות טעונה הסכמת הצדדים" (שם, בעמ' 325-326; ההדגשות במקור; וראה המקורות הרבים המובאים בהערות, שם).
181. פרופ' שוחטמן מסביר, כי ניתן להגיע להסכמה בכתב על העלאת טענות בכתב (שם, עמ' 327-328).
182. עיקר הדיון במשפט העברי, היה בעל פה, בנוכחות בעלי הדין עצמם, אשר השמיעו את טיעוניהם בבית הדין. במקורות הקדומים של ההלכה, אין יסוד לחיובו של התובע להגיש את תביעתו בכתב לבית הדין ולמוסרה לנתבע, קודם הדיון. אולם, בהדרגה, כפי שמתאר פרופ' שוחטמן, השתנה המצב. הוא מזכיר כאחד המקורות החשובים את דברי הש"ך, לשולחן ערוך, חושן משפט, סימן יז, ס"ק א, הקובע כי נתבע זכאי לדרוש מן התובע להודיע לו מהי התביעה, "כי, אולי אחרי שאדע תביעותיך, אעשה כרצונך, ולא אבוא עמך להתדיין כלל; וכל זמן שאינו רוצה לגלות לו אופן תביעתו – אינו מחויב לבוא עמו לדין כלל" (שם, בעמ' 329, ליד הערה 36; וראה הדיון הרחב, שם, בעמ' 328-333).