183. "הצורך בהגשת כתב תביעה, כחובה כללית, הוא מן החידושים שנתחדשו במסגרת תקנות הדיון שנתקנו בשנת תש"ג" (שוחטמן, סדר הדין, שם, בעמ' 333; ההדגשה במקור).
184. חובה זו המשיכה בתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים, משנת תש"ך, ולאחריהן, בתקנות החדשות התקפות היום – תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג – שבהן נקבע בתקנה כו, כי כתב התביעה יכיל את שם בית הדין, שם התובע ושם הנתבע, העובדות המשמשות יסוד לתביעה, ועתירת התובע.
185. אין כאן המקום להאריך בניתוח תקנה זו, כולל הצורך בפירוט הטענות והסעד המבוקש וההשלכות שיש למי שאינו נוהג כך (ראה הפירוט והדיון אצל שוחטמן, שם, עמ' 335 ואילך).
186. בעוד שבמשפט הישראלי ראינו כי חובת הגשת כתב הגנה היא חיונית, לצורך תחימת המחלוקת בין הצדדים, קביעת פלוגתאות והבאת הראיות (ראה האמור בפרק ז.2
--- סוף עמוד 118 ---
ובמיוחד הציטוטים בפיסקאות 144-146 לעיל), הרי המצב במשפט העברי, שונה; דהיינו: העדר חובה להגיש כתב הגנה, כפי שמסביר פרופ' שוחטמן (שם, בעמ' 349-350):
"כפי שראינו לעיל, אין מוטלת על הנתבע כל חובה להגיש כתב הגנה, אלא אם כן קיימת הסכמה בין הצדדים על ניסוח טענותיהם בכתב. בעוד אשר במסגרת תקנות הדיון נקבעה חובה כללית ביחס להגשת כתב תביעה, לא נקבעה חובה כזו ביחס לכתב הגנה. הטעם לכך הוא, שתכליתו של כתב התביעה אינה לשמש כלי לבירור נקודות המחלוקת שבין הצדדים, אלא רק למסירת מידע לנתבע באשר למהות העניין אשר עליו הוא נתבע לדין. לתכלית זו, אין כל עניין בכך שהנתבע יענה בכתב על התביעה; את תשובותיו לטענות התובע ישמיע הנתבע בעל פה בבית הדין בעת בירור המשפט. ואין לומר, שכשם שעל התובע להביא לידיעת הנתבע את אשר הוא תובע ממנו, כך גם מוטלת על הנתבע החובה המוקדמת לגלות לתובע את טענותיו הנגדיות, שכן 'אפילו לשיטת הש"ך... [צוטט לעיל בפיסקה 182 סיפא] דצריך התובע לגלות טענתו קודם שיבוא לדין, אבל בנתבע לא רפרף אדם מעולם שיצטרך לגלות טענתו מקודם'.
אי קיומה של חובה להגיש כתב הגנה, אין משמעותה שהנתבע זכאי שלא להשיב על הטענות שבכתב התביעה. היפוכו של דבר: על הנתבע מוטלת חובה להשיב על הטענות שבכתב התביעה, אלא שחובה זו חלה עליו בעת הדיון בבית הדין, לאחר שהתובע השמיע את טענותיו; חובה זו חלה עליו גם אם בא לדין בלא שהייתה לו ידיעה מוקדמת על תוכן התביעה. נתבע המסרב להשיב על טענות התובע, נחשב לסרבן, וכאילו סירב לבוא לדין".