[בשלב מאוחר יותר, כנראה עקב תקנות דומות במשפט הישראלי – כפי שתיארתי בהרחבה במאמרי, "סדרי דין חדשים בתביעות למזונות", הפרקליט, כרך לא (תשל"ז-תשל"ח) עמ' 317, והמלצתי כי תקנות דומות יחולו בבתי הדין הרבניים (שם, בעמ' 336 ואילך, וסעיף 10.4 לסיכום, בעמ' 340) – התקבלה החלטה על ידי מועצת הרבנות הראשית ובית הדין הגדול לערעורים בירושלים, ביום יא אב תשמ"ה לחייב את שני בעלי הדין, בתיקי מזונות, להגיש הרצאת פרטים, וממילא חלה חובה זו גם על הנתבע. ראה הדיון בספרו של שוחטמן, שם, בעמ' 355-356, והפסיקה שהביא מבתי הדין הרבניים מול בתי המשפט למשפחה, ביחס למי שאינו ממלא חובה זו].
--- סוף עמוד 119 ---
187. עינינו הרואות, כי לא ניתן לערוך השוואה ואימוץ, אחד לאחד, את עקרונות סדר הדין האזרחי הישראלי, שבו המטרה היא לדרוש מן הנתבע להציג את גרסתו, כדי לקבוע את הפלוגתות, לשיטת המשפט העברי, שבה כתב הגנה אינו בגדר חובה, ותכלית כתב התביעה אינו לשמש בירור של נקודות המחלוקת בין הצדדים, אלא רק מסירת מידע לנתבע על הנושא עליו הוא נתבע לדין.
188. ממילא, לא אוכל לקבל את טענת ב"כ התובעים בנושא זה, וליישם את המשפט העברי, בסוגיה דיונית זו.
189. אולם, גם אם טעיתי במסקנתי הקודמת, עדיין הכללים של המשפט העברי לגבי נתבע, אשר חוזר בו מטענה קודמת, אינם כה חד משמעיים, כפי שתיאר עו"ד קורנוויץ; ולבטח, אינם יוצרים "השתק שיפוטי", כטענת ב"כ התובעים, השתק המונע מהנתבעת בתיק שבפניי, להציג את עמדתה העדכנית.
190. על פי המשפט העברי, כלשון הכותרת של ס"ק א, סעיף 8, לפרק 11, של הספר של פרופ' שוחטמן, "חובת בעלי הדין לברר את טענותיהם" (שוחטמן, סדר הדין, שם, כרך ב, עמ' 685), תפקידו של בית הדין, לומר לטוען: "ברר דבריך", כפי שמוסבר ומפורט בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן עה, סעיף א (כמצוטט בספרו הנ"ל של שוחטמן, בעמ' 685, ליד הערה 226, ובעמ' 687-688, ליד הערה 245):
"התובע את חבירו בבית דין: 'מנה לי בידך', בית דין אומרים לו: 'ברר דבריך, ממה חייב לך: הלוית אותו, או הפקדת בידו, או הזיק ממונך', שאפשר שהוא חושב שחייב לו, ואינו חייב לו.
וכן הנתבע, אם משיב: 'אין לך בידי כלום', או: 'איני חייב לך כלום', צריך לברר דבריו, דשמא טועה וסובר שאינו חייב לו, והוא חייב לו.
ואפילו היה חכם גדול, אומרים לו: 'אין לך הפסד שתשיב על טענתו ותודיענו כיצד אין אתה חייב לו'.