נד.5.3.9 העינויים בתקופת המעצר הראשון
3594. בעמ' 1 לתצהירו של התובע, מיום 29 בדצמבר 2002, כתב התובע את הדברים הבאים:
"... ותוך תקופת החקירה אתי אשר נמשכה לתקופת שלושה חודשים התחילו להזיק לי במס' שיטות לא הומניטריות, כי עצרו אותי, והכניסו אותי לתוך ארון בגודל 150 x 100. לא יכולתי לשבת בה, לתקופה של ארבעה ימים, ולא יצאתי. תוך זמן זה מלבד לאכול או ללכת לשירותים, ואחריהם היכו אותי באמצעות מקל ברגלי, מתחת לכף שתי הרגליים, עד שלא יכולתי לעמוד על הרגליים, מרוב כאבים. וכמו כן, קשרו אותי בשתי הידיים, דרך
--- סוף עמוד 127 ---
תליה, ואני עומד על קצה הכיסא והמכות במקל על הגב, וכ"כ החוקר היה מוריד אותי על הרצפה, ושם את כף רגלו על הפנים שלי בכוח, עד שירד הדם. וכאשר יבוא הקצין לראות אותנו, שואל על הדם אשר על הפנים שלי, תוצאה מהמכות, ונודע לו מהחקירה, והוא כעס והודיע להם ... ותמשיכו איתו איתו, והם התחילו להרביץ לי בכל גופי, בנוסף לקללות".
3595. בעמ' 5 לתצהירו של התובע מיום 22.7.08, כתב:
"כשהייתי בבית הכלא ביריחו שפכו עלי פלסטיק חם על רגל ימין" (סימני הכוויה הגדולה ניכרים בבירור).
3596. גם בעדותו, חזר התובע והדגיש, כי במעצרו הראשון הוא סבל מעינויים.
כך נאמרו הדברים (עמ' 424 לפרוטוקול מיום 15.11.12):
"ש. אז נזכרת שהיית עצור פעמיים?
ת. נכון. אבל אני הבעיה שלי היא עם העניין של העינוי. בפעם הראשונה נחשפתי לעינויים. בפעם השנייה לא עוניתי".
3597. בעמ' 428 לפרוטוקול העיד התובע:
"אני חוזר ואומר שבפעם הראשונה עוניתי ובשנייה לא עוניתי".
3598.. הנתבעת, מצידה לא הגישה כל גירסה סותרת את טענותיו של התובע לעינויים, ואת סיכומיה בשאלת העינויים, היא מיקדה בחוות הדעת הרפואיות ביחס לתובע, אשר, לטעמה, אינן מעידות על פוסט טראומה, שאפשר לשייכה לעינויים.
3599. דא עקא, שחוות דעת אלו עוסקות במצבו הנפשי של התובע, כיום, עקב הכליאה ו/או עקב העינויים שעבר במהלכה, ואינן מתיימרות לקבוע קביעות עובדתיות כאלו ואחרות.
--- סוף עמוד 128 ---
3600. המסקנה מהתשתית הראייתית שהובאה בפניי היא, כי טענותיו ועדותו של התובע בדבר העינויים במעצרו הראשון, לא נסתרו.
3601. הנתבעת חייבת איפוא, בעוולת התקיפה כלפי התובע, בגין עינויים שבוצעו בו במשך 75 יום (מניין הימים המקסימאלי לגביו לא הייתה מחלוקת בין הצדדים), במהלך שנת 1996.
נד.4.9 המעצר משנת 1999
נד.1.4.9 תקופת המעצר