195. לענייננו, רלבנטי הדיון בסעיף 9, שכותרתו "חזרה מן הטענה ותיקונה", שבה מסביר פרופ' שוחטמן את הדילמה הבאה (שם, בעמ' 692):
"כלום רשאי בעל דין, לאחר שטען מה שטען, לחזור בו מדבריו הראשונים ולהעלות טענה חדשה? מחד גיסא, יש מקום לומר, שעל השופט לפסוק במחלוקת שבין בעלי הדין על סמך טענותיהם, ואם חזר בו אחד מבעלי הדין מטענתו, על השופט להתחשב אך ורק במה שטען לאחרונה, שהרי זוהי גרסתו, ועל פיה יש לפסוק. ואולם, מאידך גיסא, יש מקום לומר, שמתן האפשרות לבעל דין לחזור בו מטענתו, עלול לעודד בעלי דין לחזור בהם מטענות אמת ולשקר. עשוי בעל דין לטעון טענה נכונה, ולאחר שיתברר לו שהיא פועלת לרעתו, הוא יבקש לטעון טענה אחרת. שיטת המשפט העברי אינה מקנה לדיין שיקול דעת בעניין זה, אלא נקבעו בה כללים קבועים, אשר על פיהם – פעמים שבעל דין רשאי לחזור בו מטענתו הראשונה, ופעמים שהוא מנוע מכך. על הכללים החלים בסוגיה זו נעמוד להלן".
196. פרופ' שוחטמן, סדר הדין, מפרט, לאורך תריסר עמודים, את כללי המשנה של המשפט העברי בסוגיה דנן. לא נוכל, כמובן, לנתח כל אחד מהם.
לכאורה, ניתן לתמוך בעמדת עורך דין קורנוויץ, ב"כ התובעים, לאור ההבחנה היסודית שבין טענה שנטענה מחוץ לבית דין (שם, עמ' 692-694), שבה ניתן לטוען זכות לחזור בו מטענותיו, וזאת על בסיס ההנחה שאין רצונו של בעל הדין לפרסם את טענותיו מחוץ לבית דין, כדי שלא ילמד מהן הצד שכנגד ויוכל להתכונן; וזאת, לעומת טענה שנטענה בכתב הטענות, שלגביה יש הנחה שאדם מגלה טענותיו בבית דין, ולכאורה, אינו רשאי לחזור בו בנסיבות אלה (שם, בעמ' 694). הנימוק לכך הוא כי אדם מדקדק בדברים שהעלה על הכתב לבית הדין, בין אם עשה זאת בעצמו ובין אם ציווה לאדם אחר לכתוב אותם (שם, בעמ' 694-695).
--- סוף עמוד 122 ---
והרי, במקרה שבפנינו, הרש"פ מיוצגת על ידי עורך דין, והגישה כתב הגנה לבית משפט זה, ולכן, לכאורה, לפי כלל המשנה הנ"ל, לא תהיה רשאית הרש"פ לחזור בה מטענותיה.
197. אולם, תקנה סה לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, קובעת כי אם "מצא בית הדין שיש אי התאמה בין כתב התביעה ובין טענות התובע שבעל פה, רשאי הוא לקבל את הטענות שבעל פה או לדחות את שמיעת המשפט כדי לאפשר לתובע לתקן את כתב תביעתו ולשולחו לצד השני או לבטל את התביעה".
198. כב' הדיין, הרב אריאל ינאי, מבית הדין הרבני האיזורי בנתניה (שלדבריו הסכימו הדיינים, כב' הרב מיכאל עמוס וכב' הרב שניאור פרדס, בהחלטה, מיום כז תשרי תשס"ט (26.10.08), בתיק נתניה, 3437-21-11, פלוני נ' פלונית), נדרש לתקנה זו, והתייחס לסמכות בית הדין הרבני, על פי התקנה האמורה, באומרו את הדברים הבאים (שם, בעמ' 9):