199. פרופ' שוחטמן, לאחר שהביא את דברי בית הדין הרבני בנתניה (שם, עמ' 695-696) מוסיף את הדברים הבאים (שם, בעמ' 696):
--- סוף עמוד 124 ---
"עם זאת עשויים להיות מקרים, בהם יכול בעל דין לחזור בו גם מהודאתו שבכתב, וזאת, לאור הדברים שכתב הראב"ד [תמים דעים, סימן נו; תשובות ופסקים לראב"ד, מהדורת הר"י קאפח, סימן יט]: 'שאין לנו לילך אחר טענות, אלא להוציא דין אמת לאמיתו, ומה שטען... אנן סהדי [אנו עדים] שלא נתכוון להודות לבעל דינו, אלא שגגה היתה בידו והיה סבור לחזק טענתו. ולכן, הדבר תלוי בבית דין אם יראו כי משגגה ומפתיות טען מה שטען, והוא טוען בכך שלא נתכוון אלא לחזק טענתו, שלא ילכו אחר מיצוי הדין, אלא שיתקנו הדבר ויפשרו ביניהם...'. מדברי הראב"ד למד הרב ח"ש שאנן, בבית הדין הרבני בנתניה, כי 'אף אם על פי הדין זו בכלל הודאת בעל דין, אם האמת אינה נראית כן ונראה על ידי 'אנן סהדי' שמה שהודה הוא בגלל שחשב שזו הדרך הטובה בשביל להפטר, אין לפסוק הדין על פי ההודאה, אלא יש לפשר... עוד למדנו, כי גם במקרה של 'שגגה ופתיות' אין מבטלין לגמרי את ההודעה אלא מפשרים ביניהם".
200. כל הדברים הללו רלבנטיים כאשר מדובר בהודאה. אבל, כאשר אדם טוען שאיננו יודע, ורוצה לחזור בו ולהעלות גירסה, הוא רשאי לעשות הן.
פרופ' שוחטמן (שם, עמ' 701-702), מזכיר כי המקור הבסיסי לכך הוא דברי השולחן ערוך, חושן משפט, הלכות טוען ונטען, סימן עה:
"[התובע טוען]: 'מנה לי בידך שהלויתיך או שהפקדתי בידך', והלה אומר: 'איני יודע אם הלויתני או אם הפקדת בידי' – ישבע היסת שאינו יודע, ופטור. ואם בא לצאת ידי שמים – ישלם.
ואפילו אם טען תחלה טענת ברי: 'אין לך בידי', וכשחייבוהו לישבע היסת, חזר וטען: 'איני יודע אם הלויתני', או 'אם הפקדת אצלי' – נשבע היסת שאינו יודע, ופטור.
'[התובע טוען]: 'מנה לי בידך שהלויתיך או שהפקדתי בידך', והלה אומר: 'יודע אני שהלויתני מנה או שהפקדת אצלי, ואיני יודע אם החזרתי לך, אם לאו' – חייב לשלם, ואין התובע צריך לישבע אפילו שבועת היסת. אבל אם
--- סוף עמוד 125 ---
ירצה, יחרים חרם סתם על כל מי שנוטל ממונו שלא כדין. ואם חזר אחר כך, ואמר: 'נזכרתי שפרעתיך' – נאמן בשבועה".
על בסיס מקורות המוזכרים שם, מסביר פרופ' שוחטמן (עמ' 702, ליד הערות 334-336), וכותב:
"טעמה של הלכה זו הוא, שבטענתו הראשונה לא היה משום הודאה בחוב, וכל שחיובו של הנתבע אינו נובע אלא מאי ידיעה, הרי שיש בידו לטעון שנזכר בלא שיהיה בכך משום חזרה מטענה, שכן אדם עשוי לשכוח ולחזור ולהיזכר; וכיוון שמשמעות טענתו הראשונה היא שהוא מסופק, אם פרע או לא, אין בטענתו הראשונה משום חזרה".