201. כלל משנה נוסף בסוגיה זו מובא בהמשך הדיון בספרו של שוחטמן, סדר הדין, בס"ק (4) "הטוען ומבקש לתקן או לפרש טענתו". פה מסביר פרופ' שוחטמן, כי "שלילת זכותו של בעל הדין לחזור בו מטענה המחייבת אותו, אינה אמורה אלא בטענה חדשה הסותרת את הטענה הקודמת" (סדר הדין, שם, בעמ' 703; ההדגשה במקור); אבל, קובע שולחן ערוך, חושן משפט, הלכות טוען ונטען, סימן פ, כדלקמן:
(א) מי שטוען בבית דין טענה אחת, ונתחייב בה – אינו יכול לטעון טענה אחרת שסותרת הראשונה. ואפילו יש עדים על טענה שניה – לא מהני [אין זה עוזר].
אבל אם בא לתקן טענה ראשונה, ולומר: 'כך נתכוונתי', ויש במשמעותה לשון שסובל זה התיקון – שומעין לו.
במה דברים אמורים? שלא יצא מבית דין.
אבל אם יצא מבית דין – אין שומעין לו, דשמא למדוהו לטעון שקר.
אבל כל מה שטוען חוץ לבית דין – יכול לחזור ולטעון, אפילו לסתור טענתו הראשונה, לפי שאין אדם מגלה טענותיו אלא לבית דין.
--- סוף עמוד 126 ---
במה דברים אמורים? שאינו טוען וחוזר וטוען לסתור טענתו הראשונה, כשנתחייב בדין בטענה ראשונה. אבל, אם יכול לזכות בדין גם בטענה הראשונה – יכול לחזור ולטעון ולזכות בטענה האחרת, ואף על פי שלא נתן אמתלאה לטענה הראשונה. ואף ע"פ שיצא מבית דין וחזר, יש לו לחזור ולטעון ולהפך כל הטענות שירצה, מפיטור לפיטור, עד שיבואו עדים.
אבל, מאחר שיבואו עדים ויכחישו טענתו (הראשונה) שסמך עליה, אינו יכול להשיאו לטענה אחרת, אלא אם כן נתן אמתלא לטענה שסמך עליה, ויש במשמעה כמו שהשיא בזאת הטענה האחרת; והוא שלא יצא מבית דין.
הגה: וכל זה דוקא לאחר 'כדי דבור'; אבל, 'תוך כדי דבור' – יכול לחזור ולסתור טענתו הראשונה. ובכל זה אין חלוק בין אם טען בראשונה ובא אחר כך לטעון טענה אחרת, או אם שתק תחלה ובא לטעון אחר כך, אלא אם כן נתן טעם למה שתק בתחילה. ודלא כיש חולקין דאם שתק – יכול לחזור ולטעון.
(ב) יש אומרים: שלאחר שכתב טענתו בשטר – אינו יכול לחזור ולטעון, ואפילו בנותן אמתלא, ואפילו לא הוכחש. דהבית דין יכתבו הטענות, כדי שלא יוכלו לחזור ולטעון".
202. במשפט העברי מצאנו גישה מרחיבה לעניין זה, כפי שמסביר פרופ' שוחטמן (שם, בעמ' 703): "גם אם הפירוש שמבקש בעל הדין לתת לטענתו הראשונה דחוק, יש בידו לחזור ולטעון, ובלבד שלשון הטענה הראשונה סובלת את התיקון שמבקש בעל הדין לתת לדבריו". ובהמשך, הוא מצטט את דברי הרב הרצוג, כרך ט (חו"מ) סימן מד, ירושלים, תשנ"א, עמ' קעד: "שכל שאין סתירה הכרחית, יכול לתקן כוונתו, ואין כאן טוען וחוזר וטוען".