217. אשר לשאלה השנייה – לאור הטעמים שפורטו לעיל בפיסקה 213, סבור אני כי די במעין "ראשית ראיה" לעניין העינויים; ואם אלה הוכחו, ברמת ראיות הנדרשת לצורך "ראשית ראיה", כי אז תיקבע החבות והאחריות הכללית של הרש"פ בגין שתי העילות, עילת כליאת השווא ועילת התקיפה, ותינתן אפשרות לתובע להוכיח את גובה החבות של הנתבעת כלפיו בגין העינויים.
בשלב השני של המשפט, יהיה על התובעים להוכיח את נזקיהם ביחס לעילת כליאת השווא, ואת פרטי העינויים, כלומר: נזקיהם בגין עוולת התקיפה, בין בעדות ישירה של עצמם, בין בעדות של מי שנכח בעינויים או ראה את התובע סמוך לאחר העינויים, ובין בחוות דעת רפואיות, היכולות לשפוך אור על העינויים.
אם לא הביא התובע, ולו ראשית ראיה לעניין העינויים, לא תינתן לו, בהמשך, האפשרות להרחיב את ראשי הנזק בתביעה מטעמו, אלא אם יוכיח כי קיים טעם מיוחד לכך.
מעבר לכל אלה, יהיה צורך לדון בהשלכות ובתוצאות של העינויים על מצבו הבריאותי והנפשי של כל אחד מן התובעים (כולל בדיקה אינדיבידואלית אם מצבו הבריאותי והנפשי נגרם עקב העינויים או שכולו או חלקו היה בשל אירועים שקדמו לעינויים (ראה לדוגמא פסק הדין בת.א.4071/02) [פורסם בנבו] או בשל אירועים שהיו לאחר העינויים, ו"תרגום" האמור לפיצויים בשקלים.
ט. סמכויות השיפוט והמעצר של הרש"פ וישראל
על פי הסכם הביניים 218-371
--- סוף עמוד 132 ---
ט.1 כללי 218-222
ט.2 הסכם הביניים וההסכמים שקדמו לו
– תיאור כללי 223-226
ט.3 הסכם ביניים – תוקף נורמטיבי 227-238
ט.1.3 הסכם הביניים על פי המשפט
הבינלאומי הפומבי 227-229
ט.2.3 הסכם הביניים על פי המשפט הישראלי 230-233
ט.3.3 הסכם הביניים על פי המשפט
באזור יהודה והשומרון 234-238
ט.4 הסכם הביניים – תיאור כללי
וחלוקה לאזורי משנה 239-244
ט.5 תמצית טענות הצדדים 245-253
ט.6 מקור הסמכות של הרש"פ לבצע מעצרים 254-371
ט.1.6 הסכם הביניים כמקור הסמכות 254-259
ט.2.6 הוועדה המשפטית המשותפת 260-262
ט.3.6 גבולות סמכויות החקיקה של הרש"פ 263-270
ט.4.6 הוועדה המשפטית ותפקידה בתחום
המעצרים 271-275
ט.5.6 העדר סמכויות מעצר ושיפוט כלפי ישראלים 276-285
ט.6.6 היקף סמכויות השיפוט והמעצר של הרש"פ
כלפי מי שאינם ישראלים 286-365
ט.1.6.6 סמכות שיפוט ומעצר כלפי פלסטינים