"ב-28 בספטמבר 1995 חתמו נציגי ישראל ואש"ף בוושינגטון, בירת ארצות-הברית, על הסכם-ביניים דבר הגדה המערבית ורצועת-עזה (להלן:
--- סוף עמוד 136 ---
'הסכם הביניים'). עקרונית, מטרת הסכם זה היא להרחיב את הסדרי הממשל העצמי הפלשתינאי, אשר חלו עד אז רק על שטחי רצועת-עזה ויריחו, גם על שאר שטחי הגדה המערבית. הסכם-הביניים מכיל הסדרים מפורטים לבחירתם של מוסדות הממשל העצמי הפלשתינאי – המועצה הפלשתינאית והיושב-ראש (ה'ראיס') של הרשות המבצעת של המועצה. כמו-כן ההסכם כולל הוראות באשר להעברת סמכויות ואחריות מהממשל הצבאי הישראלי ומהמנהל האזרחי שלו אל המועצה הפלשתינאית הנבחרת. הסכם-הביניים מכיל גם הסדרים ביטחוניים נרחבים, כולל הסדרים להיערכותם-מחדש של כוחות צבאיים ישראליים בגדה המערבית. נוסף על כך ההסכם מסדיר את היחסים בין ישראל למועצה הפלשתינאית בנושאים משפטיים וכלכליים והוא מכונן מסגרת-עבודה לעידודן של תוכניות לשיתוף-פעולה בין שני הצדדים.
הסכם-הביניים הוא השלב השלישי בין ארבעת שלבי יישום, שנקבעו בהצהרת-העקרונות בדבר הסדרי-ביניים לממשל עצמי, אשר נחתמה בוושינגטון הבירה ב-13 בספטמבר 1993 (להלן: 'הצהרת-העקרונות'). הצהרת-העקרונות קובעת את המסגרת והעקרונות שנועדו להנחות את יחסי ישראל עם הפלשתינאים במשך תקופת-מעבר בת חמש שנים, שתימשך עד ליישומם של הסדרים בדבר מעמד-הקבע של הגדה המערבית ורצועת-עזה. מסגרת זו מבקשת להביא לידי שינוי מהותי ומקיף ביחסים שבין ישראל לפלשתינאים. במלות-המבוא להסכם-הביניים ישראל ואש"ף (אשר חתם על ההסכם כנציגו של העם הפלשתינאי) 'מאשרים מחדש את נחישותם לשים קץ לעימות בן עשרות שנים ולחיות בדו-קיום של שלום, כבוד הדדי וביטחון'. כמו-כן הם 'מאשרים מחדש את שאיפתם להשיג הסדר שלום צודק, בר-קיימא ומקיף, ופיוס היסטורי'. לבסוף הם 'מכירים בכך שתהליך השלום... וכן מערכת-היחסים שנוצרה בין שני הצדדים... הם בלתי הפיכים'. כפי שיפורט להלן, הצהרת-העקרונות חזתה את התפתחות התהליך הזה בארבעה שלבים, שדרגת היקפם ומורכבותם הולכת וגדלה".
ט.3 הסכם הביניים – תוקפו הנורמטיבי
--- סוף עמוד 137 ---
ט.1.3 הסכם הביניים על פי המשפט הבינלאומי הפומבי
227. על פי הספרות המשפטית של דיני המשפט הבינלאומי הפומבי, מסווג הסכם הביניים בין ישראל לבין אש"ף, כ"אמנה בינלאומית".
228. על אף שנקבע בסעיף 2 לאמנת וינה בדבר אמנות, משנת 1969 ("אמנת האמנות"), כי אמנה היא "הסכם בינלאומי שנכרת בכתב בין מדינות והכפוף למשפט הבינלאומי" (ההדגשה הוספה על ידי – מ.ד.), מציינים פרופ' ארנה בן נפתלי ופרופ' יובל שני, בספרם, המשפט הבינלאומי בין מלחמה לשלום (הוצאת רמות, אוניברסיטת תל אביב, תשס"ז-2006), בעמ' 368, כי "זו אינה נחשבת כיום לדרישה מוחלטת. יש הסכמה נרחבת כי צריך להבין את הדרישה שהאמנה תיכרת בין מדינות רק לצורך תחולתה הפורמלית של אמנת האמנות, ואין מניעה כי בצד האמנות המוסדרות על ידי אמנת האמנות, יתקיימו הסכמים מחייבים אחרים המערבים גופים שאינם מדינות".