אחת הדוגמאות לכך, המובאת בהמשך הדיון בסוגיה זו, בספרם הנ"ל, בעמ' 369, היא זו: "הסכמי אוסלו שנכרתו בין ממשלת ישראל לאש"ף – בין השנים 1993-1995".
229. המחברים המלומדים, בספר האמור, מוסיפים וכותבים, שם, בעמ' 411, כדלקמן:
"ניתן להתגבר על ספקות בכל הנוגע לכוחן המחייב של הסכמים בין מדינות לבין גופים שאינם מדינות (למשל, הסכמי אוסלו, בין ישראל לאש"ף), באמצעות התייחסות להתחייבויות הצדדים, כהתחייבויות חד צדדיות, שלובות זו בזו. נראה גם כי לתוצאה דומה ניתן להגיע במקרים אלו, גם באמצעות יישום כללי ההשתק".
אסתר אפרת-סמילג, בפרק "דיני האמנות והפרקטיקה הישראלית", בתוך: סיבל ורונן, משפט בינלאומי, עמ' 747, בעמ' 750, רואה את ההסכם הנ"ל בין ישראל לבין אש"ף כדוגמא לסוגיה בדיני אמנות, לפיה, "יש מחלוקת עם הסכם בין מדינה לבין ישות לאומית שהיא 'מדינה בדרך' (in statu nascendi), נחשב אמנה". לאחר הבאת מספר דוגמאות, היא מזכירה את הסכמי אוסלו, ומציינת כי בהסכמים אלה,
--- סוף עמוד 138 ---
"לדוגמה, לא כללו סעיפים בנוגע לאשרור שהוא תהליך המיוחד לאמנות, וישראל לא ביקשה לרשום אותו במזכירות האו"ם. עם זאת, בהיעדר כלים אחרים, בפועל מחילים על ההסכמים מסוג זה את עיקרי דיני האמנות וישראל אף פרסמה חלק מהסכמים אלה ברשומות (כתבי אמנה)".
ט.2.3 הסכם הביניים על פי המשפט הישראלי
230. מה תוקפו של הסכם הביניים, מבחינת המשפט הפנימי של מדינת ישראל?
231. על פי פסיקה עקבית של בית המשפט העליון, שתחילתה באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת (ע"א 25/55 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' עבד אל-לטיף סמרה, פ"ד י 1825 (1956)), אמנה קונסטיטוטיבית בין ישראל למדינה אחרת, המכונה באותו פסק דין בשם "חוזה-ברית (treaty)", אינה ניתנת ליישום במשפט הישראלי. "הזכויות שהוא מעניק והחובות שהוא מטיל הן זכויות וחובות של המדינות אשר כרתו את ההסכם, ומימושן הוא אך ורק בידיהן, בדרכים המיוחדות להשגת ביצועם של חוזים בינלאומיים. חוזה כזה אינו ניתן בכלל לשיפוטם של בתי המשפט במדינה, אלא אם הוא במידה שהוא, או הזכויות והחובות הנובעות ממנו, צורפו בכור ההיתוך של המדינה וקיבלו צורה של חוק מחייב. במקרה כזה, נזקק בית המשפט, לאמיתו של דבר, לא להסכם בתור שכזה כי אם לחוק שהטביע עליו את חותמו ונפח בו רוח חיים משפטית מבחינת החוק המוניציפלי שלנו. מזה נובע גם כי במקרה שלא יתאימו החוק וההסכם זה לזה, אף כי ברור שהחוק בא להפעיל את ההסכם ולהגשימו, יעדיפו בתי המשפט את החוק, שהוא והוא בלבד מחייב אותם, ורק על פיו יחתכו את הדין" (שם, בעמ' 1829 בין האותיות ד-ו, מפי כב' השופט צבי ברנזון, שלדבריו הסכימו ממלא מקום הנשיא, כב' השופט שניאור זלמן חשין, וכב' השופט – לימים הנשיא – ד"ר יואל זוסמן).