"אם כן, המנשר מתייחס להסכם הביניים בשתי דרכים:
--- סוף עמוד 144 ---
א) המנשר מיישם את הסכם הביניים ביהודה והשומרון. הוא מיישם אותו כשם שחוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (סמכויות שיפוט והוראות אחרות) (תיקוני חקיקה) מיישם את ההסכם בישראל. אך המנשר הוא הדין. הוא הקובע מי בעל הסמכות ומהי הסמכות לעניין מסוים בשטח זה או אחר. הוא ולא הסכם הביניים. הסכם הביניים הוא מקור היסטורי של המנשר, אך אין הוא מקור התוקף של המנשר. לכן, גם אם קיים הבדל בין ההוראות של המנשר לבין ההוראות של הסכם הביניים, ואף אם קיימת סתירה ביניהן, ההוראות של המנשר גוברות. ההוראות של הסכם הביניים הן חלק מן הדין החל ביהודה והשומרון רק אם אומצו, ובמידה שאומצו, על-ידי המנשר.
ב) המנשר מאמץ חלק מהסכם הביניים ועושה אותו חלק מן הדין החל ביהודה והשומרון. בין השאר הוא קובע (בסעיף 6) כי מפקד כוחות צה"ל שומר על כל הסמכויות שהיו נתונות בידיו קודם להסכם הביניים באזור .c אך לצורך השאלה מהו אזור C המנשר נותן תוקף להגדרה של הסכם הביניים: זהו כל האזור שמחוץ לאזור A ואזור B כפי שאזורים אלה סומנו על גבי מפה 1".
פרשת וופא הנ"ל הוזכרה גם בפרשת נורז'יץ, מספר פעמים, בהקשרים שונים. לענייננו, רלבנטי האיזכור בפיסקה 55 לחוות דעתי, בעמ' 839.
לחשיבות פסק דין וופא, במסגרת הכוללת של המשפט ביהודה ושומרון, ראה: הילה אדלר, "דיני כיבוש", בתוך סיבל ורונן, משפט בינלאומי, עמ' 383, בעמ' 414, והמקורות המוזכרים בהערה 259, שם.
238. אעיר, לשלמות התמונה, כי במקביל לחקיקה הצבאית ביהודה ושומרון, הסכם הביניים האמור קיבל תוקף מיום חתימתו על ידי המנשר בדבר יישום הסכם הביניים (אזור חבל עזה) (מס' 5), התשנ"ו-1995, אשר נחתם ביום 26 בדצמבר בידי מפקד אזור רצועת עזה.
ט.4 הסכם הביניים – תיאור כללי וחלוקה לאזורי משנה
--- סוף עמוד 145 ---
239. אין כאן המקום לדון בכל הוראות הסכם הביניים (ראה הסקירה, הרחבה יחסית, במאמרו של זינגר, וכן בדברי שלושת השופטים של בית המשפט המחוזי, בפרשת נורז'יץ).
לענייננו, די אם אומר כי הסכם הביניים כולל הוראות באשר להעברת סמכויות ואחריות מהממשל הצבאי הישראלי ומהמנהל האזרחי שלו, אל המועצה הפלסטינאית הנבחרת.
הסכם הביניים מכיל גם הסדרים ביטחוניים רחבים, והוא מסדיר את היחסים בין ישראל למועצה הפלסטינאית, בנושאים משפטיים וכלכליים.