252. טענה נוספת מעלה הנתבעת, ביחס לחובה לפרט את עילות המעצר. עמדת הרש"פ היא כי מרגע שהביאה ראיות ראשוניות בסוגיה זו של תקינות הליכי המעצר, אין להטיל עליה את החובה לפרט ביחס לכל תובע ותובע את עילת המעצר כנגדו, שכן מדובר בסמכויות מעצר של הנתבעת, כישות ריבונית, ואין לבית המשפט הישראלי סמכות להחליף את שיקול דעתה של הרש"פ או לבקר את אופן הפעלת הסמכויות על ידה.
--- סוף עמוד 150 ---
253. עוד מבהירה הנתבעת, כי הפרוטוקול בנושא עניינים משפטיים (נספח 4 להסכם הביניים) שממנו עולה כי הרשויות הפלסטינאיות לא יעצרו "ישראלים", לא אומץ בחקיקה פנימית ישראלית, וממילא, הוא אינו חל ביחסים בין הצדדים, ואין לתובעים עילת תביעה מכוחו; קל וחומר, שהוא אינו יכול לבסס לתובעים עילה נזיקית של הפרת חובה חקוקה, מצד הנתבעת.
ט.6 מקור הסמכות של הרש"פ לבצע מעצרים
ט.1.6 הסכם הביניים כמקור הסמכות
254. אדגים את הנושא החשוב האמור, בהתייחסותי לסוגיה הלפני האחרונה שהעלתה הנתבעת, לפיה מרגע שהוכח כי הליכי המעצר כנגד התובעים נעשו כדין, הרי היא פטורה מלפרט את עילות המעצר לפיהן נעצרו (ראה: פיסקה 252 לעיל).
255. טענה זו אינה מתמודדת כראוי עם נוסחו של הסכם הביניים, עליו חתומה הנתבעת.
256. הסכם הביניים העניק לנתבעת סמכויות שיפוט (וממילא סמכויות מעצר) בנוגע לעבירות בעילות מסוימות בלבד, בהתאם לאזורי השליטה בתחומה.
שיפוט או מעצר שנעשו שלא לפי עילה משפטית הנמצאת בתוך דלת אמותיה של סמכותה של הרשות, על פי הסכם הביניים, לא "יירפאו" על ידי הליכי מעצר, גם אם הם יכונו על ידי הנתבעת כהליכי מעצר "תקינים", וגם אם התקיימו פרטי דיני המעצר, על פי החוק הירדני או על פי חקיקה פלסטינאית, שלשיטת הרש"פ חלה בתחומי יהודה והשומרון.
257. אליבא דאמת, השקפה משפטית זו ביחס לסמכויות המעצר של הרש"פ, אינה שנויה במחלוקת ממשית בין הצדדים.
258. נראה, כי גם העד מטעם הנתבעת, ד"ר אחמד בראק, שתואר תפקידו הוא "התובע הכללי הצבאי באזור שכם", בתקופה הרלבנטית, עד שנת 2000, ומאז שנת 2000 הינו "עוזר התובע הכללי הראשי של הרשות הפלסטינית" (סעיפים 2-3 לתצהירו, מיום 15.1.13), הסכים, מבחינה עקרונית, לכך שכוחה החקיקתי של הרשות נובע מהסכמי
--- סוף עמוד 151 ---
אוסלו (הגם שהוא סבור כי, הלכה למעשה, סמכות השיפוט ביחס לתובעים שבפניי נתונה לרשות עצמה).
כך כתב ד"ר בראק בסעיף 4 לתצהירו הנ"ל מיום 15.1.13 (ההדגשה הוספה):