5761. אכן, הגיוני כי זה היה סדר הדברים. אך אני בספק אם הדבר יכול לשמש סיוע.
ברם, "במשפט אזרחי מותר להסיק מסקנות מאי הופעת צד שכנגד אשר בידו ידיעות העשויות לסייע לבירור הדברים, ואם אין הוא מביא אותן לפני בית המשפט יש בכך חיזוק לדברי היריב, ואם לפי סעיף 54 לפקודת הראיות חייב בית המשפט לנמק מדוע מאמין הוא לעד יחיד, שהוא בעל הדין הרי התנהגות כזאת יכולה לשמש נימוק מספיק לכך (על הראיות, שם, עמ' 1437; ההדגשות הוספו)".
5762. הנתבעת לא טרחה להביא לעדות את מי שחקר את התובע 24 עצמו, אשר יכול היה לשפוך אור על הפרשיה כולה.
בנוסף, הנתבעת לא טרחה להביא לעדות את אותו אדם בשם "עדנאן בלדי", או את האח מבית החולים בטול כרם, ששמו "עמר אבו חאטר", אשר הוזכרו שניהם בתצהירה של התובעת, מיום 10.5.04, האחד כמי מטעם הרש"פ אשר הודיע על מותה של ר.א., והאחר כמי שקיבל הוראות מאת הרש"פ לגבי גופתה של המנוחה. ייתכן, כי אלו היו מסוגלים לספר יותר אודות נסיבות הירצחה של המנוחה ר.א., ומסירת גופתה לידי המשפחה.
5763. לא זו אף זו, כפי שכבר הובא בחלק הראשון של ההחלטה, אי הבאת עד מטעם צד, יש בו כדי להניח כי לאותו צד יש מה להסתיר, ולכן ההנחה היא כי אי הבאת העד, תביא לתוצאה של קביעה עובדתית, כנגד טענת אותו צד.
--- סוף עמוד 220 ---
5764. בנסיבות העניין, בהימנעות הנתבעת מהעדת אותם עדים, יש כדי להוות סיוע לעדותם של שני בני משפחה, כמצוות סעיף 54 לפקודת הראיות.
5765. אוסיף מעבר לצורך, כי ביום 30.8.02 (יום לאחר מותה הנטען של המנוחה) התפרסמה ידיעה בעיתונות הישראלית (המתבססת על דיווחים בפרסומים פלסטיניים), לפיה צעירה פלסטינית נהרגה בידי גדודי חללי אל אקצה, בחשד שמסרה מידע שהוביל לחיסולו של ראאד אל-כרמי. (ראה בעניין זה חדשות "מחלקה ראשונה" News1 http://www.news1.co.il/MemberLogin.aspx?ContentType=1&docid=11399&subjectid=1).
מידע זה, מכיוון שפורסם, מצוי ברשותו או בהשגתו של כל אדם ממוצע בר דעת, ועל כן, הוא "מן המפורסמות" שאינן צריכות ראיה (ראה בעניין זה ע"א 759/76 צביה רמי ומשה פז נ' יצחק נוימן, לא (2) 175) (1977)
5766. אינני מתעכב על נכונותו של הפרסום הנ"ל, אלא על עצם פרסומו, אשר די בו כדי להניח כי הנתבעת הייתה מודעת, גם בזמן אמת, לכך שהייתה שמועה – אם לא מעבר לכך – בדבר מותה של צעירה פלסטינית, בגין מסירת מידע אודות ראאד אל כרמי.
5767. להזכיר, כי אינני נדרש כעת "לפסוק" או להשתית את פסק דיני על פי עדות יחידה, אלא רק לבחון האם מתקיימים התנאים להעברת נטל ההוכחה אל כתפי הנתבעת, ואילו "מקום שבו העדות היחידה אינה משמשת בסיס לקביעת ממצא פוזיטיבי, אלא אך מקימה ספק ממנו רשאי בעל הדין ליהנות – לא קמה חובת ההנמקה; שכאמור חובת ההנמקה קמה ומחייבת – מקום שבית המשפט נדרש לפסוק על פי העדות היחידה (ע"א 231/72) (עמ' 1431, לספרו הנ"ל של קדמי על הראיות)".