הצדדים פעלו בהתאם להחלטה זו (בכפוף לבקשות שונות למתן ארכות), ולפיכך מונחות לפניי שתי בקשות למחיקה על הסף: אחת מטעם הנתבעים 1 - 9 ו- 11 - 18 (להלן: "בקשת הסילוק של נושאי המשרה"); והשנייה מטעם רואי החשבון הישראלים (הנתבעת 22. להלן: "בקשת הסילוק של רואי החשבון"). יצוין כי הנתבע 10, איידסון, הוא אזרח זר, שהליכי ההמצאה בעניינו טרם הושלמו; הנתבעות 20-19 הן חברות ביטוח שאחריותן נגזרת מאחריות הנתבעים 18-1; הנתבעת 21 היא משרד רואי החשבון של החברה האמריקאית, וגם בעניינה מתקיימים עדיין הליכי המצאה.
57. להשלמת התמונה הדיונית אוסיף את שני אלה:
א. הנתבעים 12-10 פנו ביום 3.3.2017 לבית המשפט של פירוק היושב בדלאוור, וביקשו כי זה יורה למפרקים למשוך את התביעה נגדם, מאחר שניהול ההליך עלול לפגוע בזכויותיהם באופן הנוגד את התנאים להכרה בסמכות בית המשפט הישראלי לנהל את הליכי הפירוק של החברה האמריקאית, ובאופן הנוגד את תקנת הציבור האמריקאית (הנתבעים 1, 9-7 הצטרפו לבקשה זו ביום 6.4.2017. להלן: "הבקשה בבית המשפט של פירוק בדלאוור")). בקשה זו נדחתה בהחלטה מנומקת ביום 5.2.2018 על ידי השופטת Laurie Selber Silverstein (Case No. 13-11814). בהודעה מיום 27.2.2018 טענו התובעות כי יש סתירה בין טענת הנתבעים הנ"ל (נתבעים 1, 12-7) במסגרת הבקשה בבית המשפט של פירוק בדלאוור לבין טענותיהם בבקשת הסילוק של נושאי המשרה, שכן בעוד שבבקשה האחת נטען שדין דלאוור צריך לחול על התביעה, הרי שבבקשה השנייה הועלו טענות על פי הדין הישראלי. טענה זו להשתק שיפוטי אינה יכולה להתקבל. התובעות הן שהגישו את התביעה על פי הדין הישראלי. בשלב הנוכחי, טענת הנתבעים היא שגם אם יתקבלו כל טענות התובעות בהליך זה, ובכללן הטענה כי הדין הישראלי הוא הדין הרלוונטי, דין התביעה להידחות. לפיכך, העובדה כי לשיטת הנתבעים הדיון בתביעה, ככל שיתקיים לגופה, צריך להיות על פי הדין האמריקאי, אינה מונעת את הבקשה לסילוק התביעה על הסף לפי הדין עליו בחרו התובעות לבסס את תביעתן.
ב. ביום 22.4.2018, מועד בו הסתיימה הגשת כתבי הטענות בקשר לבקשות הסילוק על הסף, הוגשה מטעם התובעות "בקשה להעברת הדיון בתובענה כך שתתברר בפני מותב אחר". הנימוק לבקשה זו היה שלאור מינוי המותב לכהונה בבית המשפט העליון, ובשים לב לכך שבתיק לא הוגשו עדיין כתבי הגנה ולא התקיימו דיוני הוכחות, "לא ניתן לומר שהחל הדיון בתיק", כמובנו של מונח זה בסעיף 15(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ב-1982. כן הובע חשש כי "מתן החלטה בבקשות כה גורליות בחיי התובענה, על ידי שופט עליון, אשר כל שיהא תוכנה ברי כי יוגש עליה ערעור לבית המשפט העליון על ידי מי מהצדדים, ימנע למעשה את יומם של הצדדים בפני הערכאה המבררת" (ההדגשות במקור).