פסק דין
(קבלת בקשות לסילוק על הסף)
א. מבוא
1. שש החברות התובעות, שיכונו להלן "קבוצת בטר פלייס", הובילו מיזם שאפתני, חדשני בקנה מידה עולמי, שעתיד היה, לו היה מצליח, לשנות את פני עולם התחבורה. הקבוצה שמה לה למטרה לפתח רכב מונע חשמל, בד בבד עם הקמת תשתית אשר תאפשר תנועה שלו בלא כל מגבלה (להלן: "מיזם בטר פלייס" או "המיזם"). מימוש החזון היה מאפשר החלפה של רכבים המונעים בבנזין ברכבים חשמליים, צמצום התלות בדלק, והפיכת העולם בו אנו חיים ל- Better Place.
למרבה הצער, המיזם, שבו הושקעו כ- 850 מיליוני דולרים, לא עלה יפה. קבוצת בטר פלייס, שהחלה את דרכה בשנת 2007 אפופת תקוות וציפיות, הגיעה בשנת 2013 לחדלות פירעון.
2. עניינה של התביעה שלפניי בטענה כי דירקטורים ונושאי משרה אחרים שכיהנו בקבוצת בטר פלייס בתקופות הרלוונטיות התרשלו בתפקידם, וכן כי היו אחראים למצגי שווא כלפי צדדים שלישיים. התביעה הוגשה בשם שש חברות במיזם בטר פלייס (ראו פירוט בפסקאות 5 – 12 להלן), על ידי המפרקים שמונו לנהלן, והועמדה על סך 200 מיליון ש"ח.
3. החלטה זו נועדה להכריע בשתי בקשות לסילוק התביעה על הסף, אשר הגישו הנתבעים.
הבקשה הראשונה הוגשה על ידי הנתבעים 1 - 9 ו- 11 - 18, דירקטורים ונושאי משרה אחרים בשש החברות המשתייכות לקבוצת בטר פלייס (ראו פירוט בפסקאות 17 – 34 להלן). זאת, בתמצית, מן הטעם כי הטענות המופנות בכתב התביעה כלפי הדירקטורים ונושאי המשרה האחרים (להלן: "נושאי המשרה") – גם אם יאומצו כלשונן - אין בהן כדי להקים כל חבות מצדם, שכן לטובת נושאי המשרה עומדת הגנה מכוח "כלל שיקול הדעת העסקי", המקים (בהתקיים התנאים להחלתו) "חזקת תקינות" ביחס להחלטות העסקיות שנתקבלו על ידי נושאי המשרה. לשיטת הנתבעים, הטענות הכלולות בכתב התביעה, אף אם יוכחו, אין בהן כדי לסתור חזקת תקינות זו, ועל כן דינן סילוק על הסף. עוד נטען, לגבי חלק מהעילות המפורטות בכתב התביעה, כי אינן מבטאות כלל עילות תביעה העומדות לחברה, ועל כן דינן אף סילוק על הסף מחמת היעדר עילה.
בקשת הסילוק השנייה הוגשה על ידי הנתבעת 22, שותפות סומך חייקין (להלן: "סומך חייקין"), אשר שימשה כרואה החשבון המבקר של החברות הישראליות (התובעות 1 - 4). זאת, בתמצית, בשל היעדר עילה והיעדר יריבות. לשיטת סומך חייקין התביעה שהוגשה בשם התובעות נגדה היא, הלכה למעשה, תביעה בשם נושי התובעות, וכתב התביעה אינו מצביע על נזק אשר נגרם לתובעות עצמן כתוצאה מההתנהלות הנטענת של סומך חייקין (התנהלות המוכחשת גם לגופה).
4. אציין כבר בפתח הדברים, כי המסקנה אליה הגעתי היא שיש להיענות לבקשות הסילוק, ולמחוק את התובענה בכללותה. פירוט הטעמים שהובילו אותי למסקנה זו יובא להלן.
ב. הצדדים להליך
ב.1. התובעות
5. התובעות, קבוצת בטר פלייס, הינן שש החברות המרכזיות במיזם בטר פלייס, המצויות כיום בהליכי פירוק, המתנהלים בבית המשפט המחוזי מרכז, לוד. ארבע מהן הן חברות ישראליות, האחת חברה אמריקאית והאחת חברה שוויצרית (למען שלמות התמונה יצוין כי במסגרת מיזם בטר פלייס פעלו 11 חברות נוספות, אשר אינן חלק מהתובעות בתביעה שלפניי). להלן מפורטים תחומי פעילותן של שש החברות התובעות, בהתאם לאמור בכתב התביעה.
6. התובעת 5, Better Place Inc., המוצגת בתביעה כ"חברת האם", היא חברה פרטית אמריקאית, שהתאגדה בשנת 2007 בדלאוור, ארה"ב (להלן: "חברת האם" או "החברה"). מדובר בחברת אחזקות נטולת פעילות יצרנית או תפעולית, שעיקר נכסיה הם אחזקותיה, במישרין או בעקיפין, במניות חברות המיזם.
חברת האם נמצאת בפירוק מכוח צו פירוק שניתן ביום 2.9.2013 על ידי בית המשפט המחוזי מרכז בלוד, במסגרת פר"ק 11092-06-13 (על פי כתב התביעה, בית המשפט של חדלות פרעון במדינת דלאוור-ארה"ב הכיר בהליך הפירוק הישראלי כהליך עיקרי ובמינוי המפרקים כמפרקי חברת האם, וזאת בהתאם לפרק 15 להליכי חדלות הפירעון בדין האמריקאי (Chapter 15, Title 11, United States Code) בצו מיום 11.10.2013).
7. יתר התובעות הן ארבע חברות ישראליות (התובעות 1 - 4) וחברה שוויצרית (התובעת 6), "צאצאיות" של חברת האם, המצויות בשליטתה ובבעלותה (במישרין או בשרשור) המלאה. להלן יכונו חברות אלו, כולן יחדיו, "החברות הבנות" (בכינוי זה טמון אי דיוק מסוים, שכן התובעות 1 ו- 6 הן חברות נינות של החברה האם, ואולם טעמי נוחות מצדיקים השימוש בו).
8. התובעת 1, בטר פלייס ישראל (ח.ת) 2009 בע"מ (להלן: "בטר פלייס ישראל" או "חברת התפעול"), היא חברה נינה של חברת האם, המוחזקת באמצעות חברות אחזקה הולנדיות. בטר פלייס ישראל שימשה כחברת התפעול של הקבוצה בישראל, והייתה אחראית לפריסת התשתיות (עמדות טעינה ותחנות החלפה) בישראל, לתפעולן ולמתן השירותים ללקוחות בישראל. בטר פלייס ישראל מצויה בפירוק בהתאם לצו פירוק מיום 10.7.2013 שניתן במסגרת פר"ק 48555-05-13.
9. התובעת 2, בטר פלייס לאבס ישראל בע"מ (להלן: "בטר פלייס לאבס" או "חברת הפיתוח"), היא חברה פרטית שהתאגדה בישראל ביום 14.10.2007. היא ריכזה את פעילות המחקר והפיתוח של קבוצת בטר פלייס: אפיון ופיתוח של רכיבי המערכת, לרבות עמדות טעינה, תחנות החלפת סוללות ומערכות המחשוב והתמיכה. תוצרי הפיתוח שלה – הקניין הרוחני – לא נרשמו כנכסיה שלה, אלא כנכסי החברה השוויצרית (ראו להלן). בטר פלייס לאבס נמצאת בפירוק מכוח צו פירוק מיום 10.7.2013 שניתן במסגרת פר"ק 48726-05-13.
10. התובעת 3, בטר פלייס שירותים גלובאליים בע"מ (להלן: "בטר פלייס שירותים גלובאליים"), היא חברת בת של חברת האם, אשר העסיקה את עובדי המטה של הקבוצה אשר הועסקו בישראל, ולא הייתה לה פעילות עסקית משל עצמה. בטר פלייס שירותים גלובאליים מצויה בפירוק מכוח צו פירוק מ- 10.7.2013 שניתן במסגרת פר"ק 48689-05-13.
11. התובעת 4, בטר פלייס מוטורס בע"מ (להלן: "בטר פלייס מוטורס"), אשר הוקמה ביום 29.12.2008, היא חברת בת של בטר פלייס ישראל. בהיותה בעלת רישיון יבואן רכב ישראלי, היא שימשה כיבואנית של הרכבים החשמליים לישראל, וכאחראית על שיווקם ומכירתם ללקוחות. על פי כתב התביעה, החברה הייתה בעלת מלאי הרכבים בישראל והוחזקו באמצעותה מרבית הנכסים המוחשיים בישראל. עובדים שעסקו מטעמה בתהליך ייבוא הרכבים ומכירתם, לא הועסקו על ידי החברה עצמה, אלא תחת חברת התפעול. בטר פלייס מוטורס מצויה בפירוק בהתאם לצו פירוק מיום 10.7.2013 שניתן בפר"ק 48637-05-13.
12. התובעת 6, חברת Better Place GMBH , היא חברה פרטית שוויצרית, שהתאגדה בשנת 2008 (להלן: "החברה השוויצרית"), ומצויה בשליטה מלאה של החברה האם. החברה שוויצרית הייתה בעלת מרבית או מלוא זכויות הקניין הרוחני במוצרים שפותחו על ידי עובדי בטר פלייס לאבס (חברת הפיתוח), לרבות פטנטים בינלאומיים רשומים, סימני מסחר רשומים ובקשות לרישום פטנטים. החברה השוויצרית העניקה רישיונות שימוש לחברות הקבוצה בזכויות האמורות, ובכלל זאת לבטר פלייס ישראל (חברת התפעול). החברה מצויה בפירוק בהתאם לצו פירוק מיום 3.11.2013 שניתן במסגרת פר"ק 11132-06-13.
13. התביעה שלפניי הוגשה ביום 23.5.2016 על ידי המפרקים שמינה בית המשפט של פירוק לקבוצת בטר פלייס: עו"ד שאול קוטלר ועו"ד ורו"ח סיגל רוזן-רכב (להלן: "המפרקים"), וזאת בשמן של שש החברות בקבוצת בטר פלייס (כתב תביעה מתוקן הוגש ביום 28.6.2018, ובו תוקן שמה של אחת הנתבעות). עילת התביעה היא "רשלנות הדירקטורים ונושאי המשרה" אשר הסבה, על פי הנטען, נזקים לקבוצת בטר פלייס. ויובהר, התביעה שלפניי אינה תביעה שהוגשה בשמם של הנושים או בעלי האג"ח בקבוצת בטר פלייס, ואף אינה תביעה נגזרת או ייצוגית שהוגשה על ידי בעלי המניות בקבוצה. המדובר בתביעה שהוגשה בשם החברות התובעות עצמן. כמו כן התביעה אינה מעלה טענות להפרת חובת אמונים מצד הנתבעים. כפי שיובהר בהמשך, להבחנות אלו חשיבות להכרעה בבקשות הסילוק שלפניי.
ב.2. הנתבעים
14. הנתבעים 18-1 הם אנשים פרטיים, אשר היו בתקופה הרלוונטית, או בחלקה, דירקטורים בחברת האם (הנתבעים 12-7), או נושאי משרה בכירה בחברת האם (הנתבעים 5-1, 13, 15), או דירקטורים בחברות הבנות (הנתבעים 6-1, 15, 18-17), או נושאי משרה בכירה בחברות הבנות (הנתבעים 6-4, 17-14). שניים מן הנתבעים היו נושאי משרה בחברה השוויצרית (הנתבעים 13 ו- 15). כפי שניתן לראות, קיימת חפיפה בין הקבוצות, בעיקר בין קבוצת נושאי המשרה הבכירה בחברת האם וקבוצת הדירקטורים בחברות הבנות. תפקידו המדויק של כל אחד מהנתבעים יפורט להלן.
15. הנתבעות 20-19 הן חברות ביטוח, אשר ביטחו את קבוצת בטר פלייס בתקופה הרלוונטית. הנתבעות 22-21 הן חברות רואי חשבון: הנתבעת 21, KPMG LLP, שימשה כרואה החשבון המבקר של חברת האם; הנתבעת 22, סומך חייקין, שימשה כרואה החשבון המבקר של החברות הישראליות (להלן יכונו הנתבעים 22-21, יחדיו: "רואי החשבון").
16. להלן יובא פירוט תפקידיהם של הנתבעים 18-1 (סדר הצגת הנתבעים נועד להקל על הבנת מעורבותם במיזם, ועל כן אינו תואם בהכרח את סדר הופעתם בכתב התביעה).
17. הנתבע 1, מר שי אגסי (להלן: "אגסי"), הוא הוגה הרעיון שמאחורי מיזם בטר פלייס ומייסד אשכול החברות. הוא שימש כמנכ"ל חברת האם, מאז הקמתה בשנת 2007 ועד שהודח מתפקידו בחודש אוקטובר 2012, זמן לא רב לפני שהקבוצה הגיעה לסוף דרכה. בנוסף, שימש אגסי כדירקטור וכיו"ר הדירקטוריון של בטר פלייס ישראל (חברת התפעול), וכדירקטור בבטר פלייס לאבס (כמו כן שימש כדירקטור וכיו"ר דירקטוריון בחברות נוספות במיזם, שאינן נמנות על התובעות). לפני לידתו של מיזם בטר פלייס, שימש אגסי כנשיא חברת SAP, יצרנית תוכנה מהגדולות בעולם.
18. הנתבע 7, מר עידן עופר (להלן: "עופר"), שימש כיו"ר דירקטוריון חברת האם החל מהקמת המיזם ועד למועד הגשת בקשת הפירוק. עופר שימש במקביל (עד לשנת 2010) כיו"ר הדירקטוריון בחברה לישראל בע"מ, ולאחר מכן כדירקטור בחברה לישראל בע"מ, אשר הייתה בעלת האחזקה הגבוהה ביותר בחברת האם לאורך כל שנות פעילותה (ראו פירוט בהמשך).
19. הנתבע 4, מר משה קפלינסקי (להלן: "קפלינסקי"), שימש כמנכ"ל וכדירקטור של בטר פלייס ישראל (חברת התפעול) בין השנים 2012-2008, ולמעשה, הקים וניהל את הפעילות בישראל. באותה תקופה שימש גם כדירקטור בבטר פלייס לאבס (חברת הפיתוח) ובבטר פלייס מוטורס, והיה חבר בהנהלה של חברת האם.
20. הנתבע 2, מר Evan Thorenly (להלן: "ת'ורנלי"), שימש כמנכ"ל חברת האם לאחר הדחת אגסי, בתקופה שמחודש אוקטובר 2012 ועד ינואר 2013. באותה תקופה שימש גם כדירקטור בבטר פלייס ישראל, בבטר פלייס לאבס, ובבטר פלייס שירותיים גלובאליים (וכן בחברות השייכות למיזם, שאינן נמנות על התובעות).
21. הנתבע 3, מר דן כהן (להלן: "כהן"), שימש כמשנה למנכ"ל בחברת האם בין השנים 2007 - 2011, ובחלק מתקופה זו שימש כדירקטור בבטר פלייס שירותים גלובאליים (וכן בחברות נוספות שאינן נמנות על התובעות). מתחילת שנת 2013 ועד לפירוק הקבוצה חודשים ספורים לאחר מכן, שימש כמנכ"ל בחברת האם (במקום ת'ורנלי), וכן כמנכ"ל ודירקטור בבטר פלייס ישראל, וכדירקטור בבטר פלייס לאבס (כמו כן נשא בתפקידים בחברות של המיזם שאינן נמנות על התובעות).
22. הנתבעת 15, גב' ג'ני כהן דרפלר (להלן: "דרפלר"), שמשה כמנהלת מחלקת כספים של חברת האם, וכממלאת מקום מנהל הכספים בשנים 2012-2011. החל משנת 2012 כיהנה גם כמנכ"לית וכדירקטורית בשירותים גלובאליים וכדירקטורית בחברה השוויצרית (וכן בחברות נוספות במיזם, שאינן נמנות על התובעות).
23. הנתבע 5, מר אלן הוורד גלמן (להלן: "גלמן"), שימש כסמנכ"ל כספים בחברת האם מאוקטובר 2012 ועד לפירוק הקבוצה, והחל מאפריל 2013 לשמש גם כמשנה למנכ"ל. בנוסף, שימש כמנכ"ל וכדירקטור בבטר פלייס ישראל ובבטר פלייס לאבס, וכדירקטור בבטר פלייס מוטורס ובבטר פלייס שירותים גלובאליים (כמו כן שימש כדירקטור בחברות אחרות במיזם, שאינן נמנות על התובעות).
24. נתבע 6, מר ברק הרשקוביץ, הצטרף למיזם בשנת 2008, כאשר בין השנים 2012-2011 שימש כמנכ"ל וכדירקטור בבטר פלייס לאבס, וכן כדירקטור בבטר פלייס ישראל.
25. נתבע 8, מר אמיר אלשטיין (להלן: "אלשטיין"), שימש כדירקטור וכיו"ר ועדת המאזן בחברת האם בשנים 2013-2010. יצוין כי אלשטיין כיהן במקביל כדירקטור בחברה לישראל בע"מ, ומינויו נעשה כחלק מההסדרים ביחס להשקעתה במיזם.
26. הנתבע 9, מר ערן שריג (להלן: "שריג"), שימש כדירקטור בחברת האם בשנים 2013-2012. יצוין כי שריג שימש כסמנכ"ל הפיתוח העסקי בחברה לישראל בע"מ, ומינויו נעשה כחלק מההסדרים ביחס להשקעתה במיזם.
27. נתבע 10, מר Kevin Adeson (להלן: "איידסון"), שימש כדירקטור בחברת האם וכחבר בוועדת המאזן שלה בשנים 2013-2010. יצוין כי איידסון הוא בעל תפקיד בבנק HSBC, אחד המשקיעים המרכזיים במיזם, ושימש כדירקטור בחברת האם החל ממועד ההשקעה של HSBC במיזם.
28. נתבע 11, מר Alan Zaltzman (להלן: "זלצמן"), שימש כסגן יו"ר דירקטוריון חברת האם מהקמתה ועד אוגוסט 2012. יצוין כי זלצמן מונה מטעם הקרן Vantagepoint, שהייתה אחד המשקיעים המרכזיים במיזם.
29. נתבע 12, מרAndrey Zarur (להלן: "זערור"), היה מעורב בייעוץ לגבי פיתוח הטכנולוגיה עבור המיזם בין השנים 2007-2005, ושימש כדירקטור בחברת האם מיום 16.9.2011 ועד לפירוקה.
30. נתבע 13, עו"דAlastir Short (להלן: "עו"ד שורט"), שימש כיועץ משפטי וכמזכיר של חברת האם. כמו כן שימש כיו"ר הדירקטוריון של החברה השוויצרית (וכדירקטור בחברה השייכת למיזם, אולם אינה נמנית על התובעות).
31. נתבע 14, עו"ד מני נאמן (להלן: "עו"ד נאמן"), שימש כיועץ משפטי וכמזכיר בחברת בטר פלייס ישראל בתקופה שבין אוגוסט 2010 ועד דצמבר 2012.
32. הנתבע 16, מר תמיר פוליקר, שימש כסמנכ"ל כספים של בטר פלייס ישראל בתקופה שבין אפריל 2012 ועד נובמבר 2012.
33. הנתבע 17, מר איתן הון, שימש כדירקטור בחברת בטר פלייס מוטורס בשנים 2013-2012, וכסמנכ"ל תפעול בבטר פלייס ישראל בין השנים 2013-2008.
34. הנתבע 18, מר אברהם יעקבי, הצטרף למיזם בשנת 2011 כמנהל התפעול של בטר פלייס לאבס, ושימש כמנהל התפעול של בטר פלייס ישראל בתקופה שבין יולי 2012 ועד אוקטובר 2012, וכדירקטור בבטר פלייס מוטורס החל מחודש ינואר 2013.
ג. הרקע העובדתי הנטען בכתב התביעה: קיצור תולדות מיזם בטר פלייס
35. האירועים העיקריים בתולדות מיזם בטר פלייס, על פי כתב התביעה, יוצגו להלן, תוך חלוקה לתקופות, לצורך הנוחות בלבד.
2008-2007: סבב גיוס ראשון, הקמת מבנה החברות של הקבוצה
36. חברת Better Place LLC (לימים Better Place Inc.), המכונה בפסק דין זה חברת האם, הוקמה בשנת 2007 על ידי אגסי. הרעיון העסקי שעמד מאחוריה היה לאפשר לציבור לרכוש רכב מונע חשמל, חלף בנזין, כאשר מיזם בטר פלייס יפרוס תשתית תמיכה מקיפה לכל צרכי הרכב: עמדות טעינה, עמדות להחלפת סוללה וכיוצ"ב. על פי המודל העסקי, הסוללה של הרכב נותרת בבעלות המיזם והלקוח חוכר אותה ממנו, בתמורה לתשלום תקופתי עבור הסוללה וחבילת שירות, בהתאם למרחקי הנסיעה. המיזם דרש פיתוח טכנולוגיה חדשה, וחינוך השוק להתנהלות שונה. המיזם הצריך לפיכך השקעות מסיביות כבר בשלב הראשוני.