אולם, מעיון באותו מסמך (נספח כ"ד למוצגי התובעים), עולה כי גור התייחס להערות הזכיינים באופן חיובי ולגבי חלק מההערות אף ציין "כדאי לנסות..", "נייצר פלקט קבוע לויטרינה.. אשמח לקבל רעיון לגודל פלקט ותוכן", "תוך כמה ימים תהיה לי הצעת מחיר לסרבלים...", "קדימה, תביאו את הרשימה של המוצרים המוזלים המועדפים...".
בנוסף, אם אכן אותם תקלות וליקויים לא זכו להתייחסות עניינית וראויה מיום משלוח המכתב (26.1.2010) ועד לביטול ההסכמים, שוב לא ברור מדוע המשיכו הזכיינים לרכוש חנויות נוספות.
21. לפני סיום תת פרק זה, ולמעלה מן הצורך אעיר, כי אופן התנהלות שכזו מצד הזכיינים, כאשר הם חותמים על חוזים חדשים עם אותם התנאים חרף טענתם כי החוזים הקודמים הופרו, מעבר לכך שיש בכך להקים טענת הסכמה, מניעות והשתק, יש בכך גם להעיד על אשם תורם מצִדם. התובעים, חלף עצירת הרכישות של זיכיונות נוספים, רכשו עוד ועוד זיכיונות. כך שממילא, גם אם הייתי סבור כי הוכח בפניי שהנתבעים הפרו את הסכמי הזכיינות, אני סבור כי לאור התנהלות הזכיינים, יש לייחס להם אשם תורם בשיעור המרבי, לרבות אי עמידה בנטל הקטנת הנזק, לאחר שתרמו רבות לאשם בכך שנתקלו עוד בתחילת הדרך בהפרות מצד הנתבעים, אולם, לא פעלו לביטול ההסכמים, כי אם לחתימת הסכמים נוספים.
כפי שנפסק בת.א. (מחוזי מרכז) 12002-07-12 אורי בן דוד נ' יוסף גדעון (פורסם בנבו, 21.4.2015) מפי השופטת שטמר: "הנכון הוא שדיני החוזים מאפשרים לקבוע אשם יחסי גם בשלב הביצוע, כפי שנקבע מפורשות ב-ע"א 3912/90 Eximin S.A, תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, פ"ד מז(4) 64, 85-87 (1993). עניננו אכן קורא לחלוקת האשם בין הצדדים: מחד גיסא, הנתבעים הפרו את ההסכם הפרה ברורה ושיטתית. מאידך גיסא, לתובעים תרומה ממשית לכך גם בהפרת התחייבויותיהם שלהם, כגון ההנחיה השוטפת שהתחייבו לה, והפרסום של הרשת כולה. תרומה חשובה לאשם היא גם בכך שהתובעים ידעו אודות ההפרה כבר בשלב מוקדם, או לפחות חשדו בכך. התובעים נמנעו מנקיטת פעולה על מנת להמשיך ולקבל תגמולים, ולו מופחתים. האלטרנטיבה היתה הפסקת הזרמת כל תקבול שהוא. בנסיבות אלו הגם שאין להצדיק את הפרת ההסכם ע"י הנתבעים, יש להפחית את מידת האשם של הנתבעים בכך שנגרמה או הועצמה ע"י התנהגות התובעים.".
22. לאור זאת, מסקנתי היא כי משלא הוכחו בפניי אותן שלל הפרות נטענות מצד הנתבעים, ביטול ההסכמים לא היה מוצדק בשל כך.