43. מעבר לכך, בצדו של חוק החוזים האחידים, מצויה מערכת דינים המעוגנת בדיני החוזים הכלליים והיא דיני תקנת הציבור, בהתאם לסעיף 30 לחוק החוזים. לכן, ממילא, גם אם הייתי מגיע למסקנה כי אין מדובר בחוזה אחיד, אני סבור כי בכל זאת יש לבטל את אותם סעיפי אי תחרות בשל היותם סותרים את תקנת הציבור, היות והם נוגדים את חופש העיסוק של הזכיינים.
ממעמדו ומחשיבותו של חופש העיסוק, כמו גם מחשיבותו ומשקלו של האינטרס הציבורי שבקיום תחרות נגזרה מדיניות שיפוטית הנותנת פירוש מצמצם להוראות חוזיות שתכליתן להגבילו (ע"א 6601/96 AES System Inc. נ' משה סער, פ"ד נד (3) 850 (2000) (להלן: "עניין סער"); ע"ע (ארצי)164/99 דן פרומר נ' רדגארד בע"מ , פ"ד לד 294 (1999); ולעניין אי תחרות, דנ"א 4465/98 טבעול (1993) בע"מ נ' שף-הים (1994) בע"מ, פ"ד נו (1) 56 (2001)).
בבסיס סעיפי איסור התחרות בהסכמי הזכיינות, מתקיים ניגוד אינטרסים בין עקרון חופש העיסוק המעוגן בחוק-יסוד: חופש העיסוק, לבין עקרון חופש החוזים והגנה על אינטרס ההסתמכות על התחייבויות חוזיות (ראה גם בעניין סער).
בעניין סער נקבע, כי תוקפן של תניות המגבילות את חופש העיסוק, צריך להיקבע על-פי האינטרסים הלגיטימיים שעליהם הן מגנות (עמ' 866). ההגנה הניתנת ל"אינטרסים הלגיטימיים" של המעביד (בענייננו, הרשת) אינה מוחלטת. זוהי הגנה יחסית שצריכה להביא בחשבון את אינטרס הציבור. המבחן הוא זה של סבירות או מידתיות והוא מבקש להבטיח כי ההגנה על "האינטרסים הלגיטימיים" של המעביד לא תחרוג מעבר לנדרש. בעניין זה, יש לבחון את היקפה של ההגבלה מבחינת הזמן, המקום וסוג הפעילות. עוד נפסק, כי בעניין זה יש להתחשב גם ב"אינטרסים הלגיטימיים" של העובד (בענייננו, הזכיינים). אין להכיר בהגבלה השוללת מהעובד (מהזכיין) את יכולת העבודה בתחום מיומנותו ואין להצדיק הגבלה ששוללת מהעובד (מהזכיין) את יכולת השתכרותו (עמ' 875 – 876).
אני סבור כי במקרה דנן, התחייבות הזכיינים שלא להתחרות ברשת, אינה מגנה על אינטרס "קנייני" או "מעין קנייני" של הרשת ובשל כך, היא אינה מגינה על "אינטרס לגיטימי" שלה, נוגדת גם את "תקנת הציבור" ועל-כן יש להכריז על בטלותה.
כל שביקשה הרשת להבטיח לעצמה היא חסינות מפני תחרות. אולם, כפי שנפסק בעניין סער: "זאת היא אינה רשאית לעשות, שכן חסינות כזו נוגדת את "אינטרס הציבור". לעניין זה אין כל חשיבות לסבירותה או למידתיותה של ההתחייבות שנטל על עצמו המשיב. אין מקום לבחון אם הגבלה לשמונה-עשר חודש היא סבירה או מידתית. ההתחייבות כולה בטלה היא ומבוטלת" (879ה – ו).