44. בערעור שלפנינו מערער העובד גם כנגד קביעה זו. בהתאם להלכה הפסוקה יש להבחין בין גילוי מסמכים קיימים לבין ייצור מסמכים חדשים. ברע"א 6715/05 מחסני ערובה נעמן בע"מ נ' זאב איזנברג [פורסם בנבו] (1.11.05) עמד השופט גרוניס על הבחנה זו בקובעו:
"יש לזכור כי הליכי הגילוי והעיון מקומם בשלב המקדמי-המכין, שהרי הם הפרוזדור בדרך לטרקלין המשפט. על מנת שהליכים אלו לא יתמשכו מעבר לנדרש, לא יהיו כרוכים בהוצאות מיותרות ולא יפגעו ביעילות הדיונית, הוטלו מגבלות מסוימות על היקף תחולתם... כך, אין מקום לדרוש מן הצדדים לדיון לחשוף מסמכים אשר אינם נמצאים בחזקתם או בשליטתם... כמו כן, בית המשפט רשאי שלא לאשר בקשה לגילוי מסמכים אשר היא בלתי סבירה ועלולה להכביד על בעל הדין יתר על המידה...חובת גילוי המסמכים חלה אך ורק על מסמכים שנמצאים בידיו של אחד מבעלי הדין או בשליטתו. חובת זו (כך במקור – ח.א.ג) אינה משתרעת מטבע הדברים על מסמכים אשר טרם נוצרו. לשון אחר: חובת הגילוי חלה על מסמכים קיימים; אין משמעה חיוב בעל הדין לבצע בירורים עובדתיים כאלו ואחרים ולייצר מסמכים מסוימים במיוחד לצורכי המשפט... במסגרת הליך גילוי המסמכים נדרש בעל הדין להצביע על המסמכים אשר נמצאים ברשותו או בשליטתו, הא ותו לא. אין זה מתקבל על הדעת כי במהלך השלב המקדמי יידרש בעל דין לערוך בירורים וחקירות שונות, ודאי לא כאלו הכרוכים במאמץ רב, במטרה לייצר מסמכים הדרושים לצד השני לשם ביסוס תביעתו או הגנתו. הטלת נטל שכזה, ותהא תרומתם של המסמכים לביסוס התביעה גדולה ככל שתהא, אינה עולה בקנה אחד עם המטרה העיקרית העומדת בבסיס הליך גילוי המסמכים - קידום ההגינות והיעילות הדיונית - ונראה שהיא אף נוגדת את עקרונות שיטת המשפט בעניין נטל ההוכחה וחובתו של תובע (למעט במקרים חריגים) לשאת בו....במקום אחר עמדתי על כך שהשלב המקדמי של גילוי מסמכים אינו יכול להיות תחליף לשלב ההוכחות".
45. יחד עם זאת, השופט גרוניס הותיר באותה החלטה פתח מסוים לייצור מסמך במסגרת צו גילוי וזאת אם ייצורו אינו כרוך במאמץ מיוחד, וכלשונו "כמובן, שאין להוציא מכלל אפשרות מקרים שבהם הנתונים הנדרשים בצו הגילוי נמצאים ברשותו של בעל הדין ובאפשרותו לייצר את המסמך המבוקש בלא להידרש לפעולות הכרוכות במאמץ מיוחד (ראו, פרשת Sturgeon [13]). דוגמה אופיינית לכך היא כאשר הנתונים הדרושים שמורים במחשב של אחד מן הצדדים, באופן שניתן להפיק את המסמך המבוקש בלחיצת מקש" (פיסקה 9).
46. בענייננו, הועברו לעובד המסמכים הגולמיים, ובית הדין נתן אמון בטענת החברה כי במועד מתן צו הגילוי לא היה מצוי באמתחתה עיבוד של מידע לטבלאות אקסל, ולכן יצאה ידי חובתה בדרך של מסירת הנתונים הגולמיים ללא עיבודם. בענייננו, בהתחשב בהיקפו של המידע ומורכבותו נראה כי עיבודו אינו כרוך בלחיצת מקש. מכל מקום, אם העובד סבר כי עיבוד המידע לטבלאות אקסל הינו חיוני והכרחי להוכחת תביעתו, וכי עיבוד המידע אפשרי גם אם במאמץ ניכר – היה עליו להתכבד ולעשות זאת, ומשלא עשה כן אין לו להלין אלא על עצמו.
47. לאור כל האמור, לא שוכנענו כי יש מקום להתערב בקביעתו של בית הדין קמא כי לא עמד העובד בנטל ההוכחה הרובץ על כתפיו לסתור את תוכנם של תלושי השכר ואת הוראות הסכם ההעסקה הקובעות כי דו"חות החברה "מהווים ראיה לכאורה למצב חשבונות המפקח". בהתאם, העובד לא עמד בנטל להוכיח כי מגיעים לו הפרשי עמלות.
לאור דחיית רכיב הערעור להפרשי שכר ועמלות, נדחה ממילא הרכיב להפרשי פיצויי פיטורים בגין אלו.
עניינים נוספים
48.סוכנות לנדאו - העובד מבקש לערער על כך שלא נפסקו לו עמלות נוספות בגין סוכנות לנדאו, ואולם לא מצאנו מקום לקבלת ערעורו של העובד בנקודה זו. בית הדין קמא נימק את החלטתו בנושא זה תוך פירוט המארג הראייתי שהביא אותו לדחיית רכיב זה של התובענה. ונזכיר, בית הדין השעין את מסקנתו על מארג ראייתי הכולל נוסח המייל ממרץ 2007, אשר העתק ממנו נשלח לעובד, בו נאמר באופן מפורש כי "התגמול אשר יקבל יונתן בגינו יהיה בגובה של 50% מעמלת הפיקוח הנהוגה במנורה"; העדר הסתייגות מצד העובד על גובה התגמול במשך שנתיים עד מרץ 2009 לרבות אי מתן אמון בגרסתו כי התנגד לכך בזמן אמת; ומנגד, מתן אמון בעדי החברה ("עדות עדי הנתבעת היתה עקבית ולא נסתרה ואנו מעדיפים לקבל את גרסת הנתבעת בנדון"); כל זאת, שעה שהעובד עצמו טוען כי סוכנות זו היוותה נתח משמעותי מתפוקותיו, כעולה מסעיף 45 לפסק הדין. נוכח מארג ראייתי זה לא מצאנו מקום להתערב במסקנתו של בית הדין האזורי, המבוססת בחומר הראיות ובהתרשמותו מן העדויות. לכך נוסיף כי העובדה שהעובד לא בודד את הסעד הנתבע בגין סוכנות זו – מעוררת קושי בהיבט הדיוני, שכן אין בפנינו סעד מכומת.
49. עמלת גיוס סוכנים - בית הדין האזורי נדרש לפרשנות סעיף 3ד להסכם וקבע כי יש לפרשו כחל במקרה בו המפקח הוא שגייס את הסוכן. דין הערעור בהיבט זה להידחות מטעמיו של בית הדין האזורי. הפרשנות שאימץ בית הדין האזורי מצויה במתחם הסבירות בהיבט הלשוני הן כאשר ההוראה עומדת בגפה והן ביחד עם סעיף 2 להסכם השופך אור על המונח גיוס סוכנים, הנוקט במינוח "סוכנים שגויסו על ידו...". מעבר לכך, פרשנות זו עולה בקנה אחד עם התנהלות הצדדים בזמן אמת, כמבטאת את אומד דעתם, שכן המענק לא שולם והעובד לא הלין על כך.
50.זקיפת שווי שימוש בטלפון נייד ורכב - טוען העובד כי "שגה בית הדין הנכבד משלא נתן דעתו בפס"ד לטענת המערער בדבר זקיפת שווי שימוש בטלפון נייד ורכב בהתאם להסכם העסקה". טענתו זו לא נהירה, שכן בכתב תביעתו עתר ל"החזר הוצאות בגין רכב ואש"ל" בסך 2,213 ₪ (סעיף 121 לכתב התביעה), ובפסק הדין הושט לו סעד זה (סעיף 75 לפסק הדין). משנפסק לעובד מבוקשו אין מקום לערעור בהקשר זה.
51.חיוב החברה בהוצאות - עוד מערערת החברה כנגד פסיקת הוצאות לחובתה, בסך 10,000 ש"ח. על פי הפסיקה, לערכאה הדיונית שבפניה נשמע ההליך מוקנה שיקול דעת רחב מאד בשאלת ההוצאות, ובית דין שלערעור יתערב, לפיכך, בשיקול הדעת רק "במקרים נדירים בהם נתגלתה טעות משפטית או כאשר נמצא כי נפל פגם בשיקול הדעת של בית הדין האזורי וכי שיעור ההוצאות שפסק, חורג במידה ניכרת מהסביר ומהמקובל" (עב"ל (ארצי) 15606-02-11 מעמר – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (29.5.12)). במקרה זה, הוחזר הענין להכרעתו של בית הדין האזורי לקביעת גובה הפיצוי שלא על בסיס מכפיל השכר, ולכן בשלב זה איננו מוצאים מקום להתערב בסוגית החיוב ההוצאות. בית הדין האזורי ישוב ויבחן את סוגית גובה ההוצאות לאחר פסיקת גובה הפיצוי.