סיכום ביניים
63. מן המקובץ עולה, כי הנתבעת היתה מעוניינת בהמשך עבודתו של שי אצלה, ובאותו מקום פיסית, היינו, בסמיכות לתובע, וזאת משיקולים הקשורים באופן ניהול העסק; עוד עולה, כי טענתו של התובע, באמצעות רעייתו, על אודות הטרדה מינית, כלל לא בוררה לגופה, ותגובתו של היועץ היתה כי התובע רשאי להגיש תביעה בגין הטרדה מינית, אם רצונו בכך.
64. המסקנה המתבקשת היא, שהליך השימוע השיג מטרה אחת בלבד: דרכיהם של הצדדים נפרדו מאותו שלב והתובע קיבל את כל זכויותיו. למעשה, לא התקיים כל בירור של ממש בטענותיה החמורות של הנתבעת כלפיו וטענתו על אודות הטרדה מינית, כלל לא הועלתה לדיון, ולו מינימלי. הנתבעת, עמדה על דעתה כי זכותה לנהל את העסק כראות עיניה, ובכלל זה, להחליט על המשך העסקתם של עובדים ועל ניודם בין סניפיה, בהתאם לצרכיה המסחריים, ואילו התובע, בשלו, שב וטען באופן נחרץ, כי הוא לא מתכוון לעבוד יותר במחיצת שי.
65. אין לנו אלא להניח, כי ככל שהטענות שהוטחו בתובע היו מבוררות באופן ראוי ואילו הנתבעת היתה שומעת את טענותיו המפורטות על אודות הטרדה מינית ועורכת בירור בעניין, כפי שהיא מחויבת לעשות על פי דין, ייתכן והתוצאה היתה שונה. כך או כך, הליך השימוע, שהתאפיין בהתנצחויות מילוליות בין היועץ לבין רעיית התובע, החטיא לחלוטין את מטרתו ולאור העובדה שכל צד התבצר בעמדתו - הנתבעת בזכותה להמשיך ולהעסיק את שי והתובע בסירובו הנחרץ להמשיך ולעבוד במחיצתו, הצדדים הגיעו למבוי סתום, מבחינת הבירור העובדתי שחייב היה להתבצע ביחס לטענות שהנתבעת העלתה כלפי התובע במכתב הזימון לשימוע ובטענתו של התובע כי הוטרד מינית ע"י שי.
66. אנו סבורים, כי העובדה שהצדדים הצליחו לצאת מהמבוי הסתום אליו נקלעו במהלך השימוע בזכות הפתרון הפרקטי שהוצע, חסך להם אומנם התדיינות נוספת ומיותרת בבית הדין, ואולם, לא יהיה נכון לקבוע כי משהושגה הסכמה, שוב אין טעם לדון האם נפלו בהליך השימוע פגמים אם לאו, כטענת הנתבעת. ונבהיר. ההסכמה שהושגה, לא היתה פרי של דיון מהותי שבעקבותיו הצדדים הגיעו, בצוותא חדא למסקנה משותפת בדבר היפרדותם זה מזה. הדינמיקה העקרה של שיחת השימוע, הובילה לכך שהתובע, שלא חפץ לסיים את עבודתו בנתבעת, נאלץ להסכים לסיים את העסקתו משהובהר לו, כי הדרישה האולטימטיבית שלו, שלא לעבוד במחיצת שי, נדחית.
67. למען הסר ספק נדגיש, כי אין חולק שהמעסיק רשאי לנהל את עסקו כמיטב הבנתו והכרתו. זוהי הפררוגטיבה הניהולית שלו, שעליה אין צורך להכביר מילים. אלא שלנוכח טענות על הטרדה מינית, היתה הנתבעת חייבת לבצע בדיקה עניינית ורק אחרי קבלת גרסתם המלאה של התובע ושל שי, לקבל החלטה מושכלת בנוגע להמשך עבודתם של השניים זה במחיצתו של האחר. בחקירתו בפנינו, נשאל שרגא ע"י בית הדין מדוע לא ניתנו לתובע דוגמאות קונקרטיות לטענות הקשות שהופנו כלפיו על מנת שיוכל להתגונן, והשיב: "הדברים לא היו חדשים לו" (עמ' 38 לפרוטוקול מול שורה 5). בהמשך, לשאלת בית הדין, האם וכיצד נציגי הנתבעת נערכו לשימוע, הוסיף: "זה לא היה מקרים שקרו לי הרבה, מעט מאוד אנשים עזבו אותי. אני לא כל כך בקיא ברזי ההתנהלות והמהלכים, אני נסמכתי על ייעוץ שקיבלתי" (עמ' 38 לפרוטוקול מול שורות 11-12).
68. תוצאת הדברים היתה אפוא, כי הפתרון שנמצא היה פרקטי ומיידי, אך מניה וביה פגע באופן חמור בזכות הטיעון של התובע מפני הטענות שהועלו כנגדו. הנתבעת פטרה עצמה מלערוך בירור אמיתי עם התובע ביחס לטענות החמורות שהופנו כלפיו מחד גיסא, ובאותה הזדמנות, נמנעה מלפעול בהתאם לסעיפים 6 ו- 7 לחוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998 (להלן – החוק) על מנת לברר את תלונתו של התובע, שעמדה במרכז סירובו להמשיך ולעבוד עם שי באותה חנות.
69. שיקול נוסף שלקחנו בחשבון במסגרת קביעת הפיצוי הראוי הוא תקופת עבודתו הארוכה מאוד של התובע אצל הנתבעת. אנו סבורים, כי מן הראוי היה שהנתבעת תנהג אחרת עם עובד שהקדיש את כל חייו הבוגרים לעבודה בשירותה. ההצעה כי העסקתו תסתיים וכי הוא יקבל את כל הזכויות המגיעות לו, אין בה די. מדובר בהצעה שהינה בבחינת המינימום הנדרש בנסיבות העניין. חובתה של הנתבעת לנהוג עמו אחרת בכל הקשור למתן זכות הטיעון מחד גיסא ולבירור טענותיו בדבר הטרדה מינית, מאידך גיסא, נגזרת לא רק מהוראות הדין והפסיקה, אלא גם מחובתה המוסרית כלפי עובד כה ותיק.
70. למותר לציין, כי גם הנתבעת עצמה היתה מפיקה תועלת של ממש מעריכת בירור מעמיק ורציני, במסגרת מאמציה להנהיג שיטות עבודה אחרות, אלא, שבאופן בו התנהלו הדברים, היא ויתרה, שלא בטובתה, על זכות, שהיא גם חובה המוטלת עליה על פי דין, לרדת לשורש העניין בנוגע לטענות בדבר הטרדה מינית, במטרה לשרש תופעות דומות בעתיד ולהנהיג תרבות עבודה מתוקנת.
71. לאור כל האמור לעיל, החלטתנו להנחות עצמנו בהתאם לכלל שנפסק בע"ע 456/06 רבקה אלישע – אוניברסיטת תל אביב [פורסם בנבו] (25.5.2009) ובע"ע ע"ע (ארצי) 43380-06-11 פלוני – פלונית [פורסם בנבו] (9.12.2014), ולפסוק פיצוי שמגלם מכפלה של משכורתו החודשית של התובע ב- 12 חודשים, וזאת בשים לב לתקופת עבודתו הארוכה של התובע.
72. לפיכך, אנו פוסקים לתובע בגין אי עריכת שימוע כדין את מלוא הפיצוי שתבע בגין רכיב זה בסך של 172,728 ₪.