פרופ' בר בערעורו טען כי היעדר מומחיותו בתחום של דיני המלחמה מחייב את המסקנה כי לא עסק במשלח ידו בעת שהותו בניו-יורק, מאחר שתחום מומחיותו הוא דיני מסים. לגישתו, מאחר שהוא מומחה לדיני מסים, עיסוקו במחקר בתחום אחר לא מהווה משלח יד. עוד נטען כי מרכז תקווה לא הפחית מאומה מהסכום שהוענק בגין הימים בהם שהה פרופ' בר בשירות מילואים, והוא אף לא עדכן או ביקש אישור מגורם כלשהו במרכז תקווה לצאת לשירות המילואים. מבחינה ראייתית טען פרופ' בר כי בית משפט קמא טעה בכך שייחס לו דברים ממכתב שנשלח לפרופ' קרצמר. לבסוף טען פרופ' בר כי בית משפט קמא כלל לא התייחס ולא הכריע בטענתו בנוגע לניכוי הוצאות שהוצאו לצורך ייצור ההכנסה משירות המילואים.
בערעורו של פרופ' שרמר נטען, בנוסף על הטענות המשותפות, כי בית משפט קמא השתמש בעובדות הלקוחות מענייניהם של המערערים האחרים לצורך עניינו של פרופ' שרמר. כך למשל במכתב בעניינו של פרופ' שרמר לא הופיעה התייחסות לציפייה "ליצירת תוצר ממשי", או להשתתפות בחיים האינטלקטואלים של המכון. כמו כן אין בעניינו ציפייה שפרופ' שרמר לא ייטול על עצמו מחויבויות נוספות במהלך התקופה. עוד ציין פרופ' שרמר כי בעבר קיבל מלגה זהה ממכון הרטמן, אשר לא נגבה בגינה מס, ואף נציגת המשיב הצהירה כי אין הבדל בין מלגה זו לבין הכספים בהם
--- סוף עמוד 7 ---
עסקינן כעת. לגישתו, הוא הסתמך על אי-מיסוי המלגה הקודמת ממכון הרטמן, ועל כן גם אין למסות את הכספים שקיבל ממרכז תקווה. כמו כן נטען כי העובדה שפעילותו במסגרת המכון הייתה בחקר תיאוריות של השפיטה והחוק, בעוד שתחום מומחיותו הוא היסטוריה, מלמדת על היעדרו של משלח יד.
9. המשיב בטענותיו סבר כי יש לדחות את הערעורים, מהנימוק שהכספים שקיבלו המערערים מהמוסדיות מהווים הכנסה ממשלח יד, ועל כן הם נכללים בבסיס המס. יצוין כי כטענה מקדמית טען המשיב ששניים מהמערערים, פרופ' בר ופרופ' שרמר, ניכו מהכנסתם האמורה הוצאות בגין שהייתם בניו-יורק, ועל כן יש לדחות את טענותיהם כי הכספים לא מהווים הכנסה – מכוח השתק שיפוטי. לגופו של עניין, טוען המשיב כי תורת המקור שאומצה בישראל הורחבה במשך השנים, ואין לצמצם את תחולתם של המקורות המנויים בסעיף 2 לפקודה, ולהוציא מהם הכנסות כדוגמת הכספים שקיבלו המערערים.
התמורה שנתנו המערערים לגישתו של המשיב, מהווה סימן לכך שלא מדובר במתנה חסרת מקור. תמורה זו באה לידי ביטוי לגישת המשיב בכך שהמערערים נדרשו שלא לעבוד במהלך התקופה בעבודה אחרת, להתגורר בניו-יורק, לקחת חלק בחיים האינטלקטואלים של המוסדות, ולעסוק במחקר בתחומים שאושרו על ידי המכון, כפי שהדבר נלמד מהתכתבויות פרופ' קרצמר ופרופ' בר עם המוסדות. בעניינו של פרופ' שרמר בסוגיה זו טען המשיב כי מאחר שפרופ' שרמר לא הציג את התכתבויותיו עם המוסד, צדק בית משפט קמא כשקבע כי גם לגביו חלו אותם תנאים. עוד צוין כי הייתה ציפייה מהמוסדות כי במהלך התקופה ייצרו המערערים תוצר ממשי שיפורסם באתר המוסדות.