להשלמת התמונה יצוין כי לא התבקש עיכוב ביצוע ובהתאם בוצע פסק דינו של בית הדין האזורי במלואו הן מבחינה כספית והן בכל הנוגע לחזרת העובדת לעבודה בפועל בחברה, ביום 1.10.16 או בסמוך לכך.
טענות הצדדים בערעור
24. החברה טוענת כי לא הייתה כל הצדקה לקבוע כי הפרה כלפי העובדת את חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. ראשית, העובדת כלל אינה "עובדת עם מוגבלות" לצורך החוק, שכן גם לפי דבריה ודבריו של פרופ' בוסקילה מטעמה - אין לה מגבלה כלשהי בעבודה; היא אינה נדרשת להתאמות כלשהן; היא כשירה לבצע כל תפקיד; ובהתאם לא פנתה כלל למוסד לביטוח לאומי לצורך קבלת קצבת נכות. החברה מפנה בהקשר זה לפסיקה אזורית בה נקבע כי "לא די בעצם קיומה של אבחנה רפואית כדי להעביר באופן אוטומטי את הדיון למסגרת של זכויות אנשים עם מוגבלויות" (סע"ש (אזורי ת"א) 3847-09-11 אירינה איצקל - מבטח סימון סוכנויות לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (8.6.14); ערעור נדחה: ע"ע (ארצי)
--- סוף עמוד 15 ---
אירינה איצקל - מבטח סימון סוכנויות לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (1.12.15)).
לכל הפחות לא ניתן היה לקבוע כי העובדת הייתה "אדם עם מוגבלות" בזמן עבודתה בחברה, שכן פרופ' בוסקילה בדק את העובדת רק ביום 11.10.15 וממילא חוות דעתו התייחסה למצבה הרפואי לאחר פיטוריה ולא טרם להם, כאשר לא הובא כל מסמך רפואי מתקופה קודמת לפיטורים במסגרתו אובחנה העובדת כחולה בפיברומיאלגיה.
25. החברה מוסיפה כי קביעתו של פרופ' בוסקילה לגבי היות העובדת חולה בפיברומיאלגיה נעשתה ללא עיון בתיקה הרפואי המלא (כפי שהודה במפורש בחקירתו הנגדית) אלא בעיקר על בסיס תשאול של העובדת עצמה, ומעצם כך שהיא סובלת מכאבים שונים שלא ניתן להסבירם על ידי מחלה אחרת. זאת, כאשר הוא עצמו הודה בסופו של דבר כי חלק ניכר מכאביה נובעים מליקויים פיזיים אחרים. בנוסף לכל זאת, וגם אם נניח כי לעובדת הייתה מוגבלות כלשהי בתקופת עבודתה, הרי שהצליחה להתמודד עמה לפי עדותה בעזרת אמצעים שונים (קפה, טיפולים אלטרנטיביים, משככי כאבים ועוד), כאשר לפי פסיקה אמריקאית יש לבחון אם מדובר באדם עם מוגבלות לאחר הבאה בחשבון של האמצעים המתקנים (בהקשר זה הפנתה החברה למאמרם של אריאלה אופיר ודן אורנשטיין, חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח - 1998: אמנציפציה בסוף המאה ה - 20, ספר מנחם גולדברג 41, בעמ' 62 (2001); להלן: אופיר ואורנשטיין, אך יצוין כבר כעת כי פסיקה אמריקאית זו כבר אינה רלוונטית בארצות הברית לאור תיקון שנערך לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות האמריקאי בשנת 2008 ודחה אותה מפורשות).