22. בית הדין הוסיף כי בשיחתה של העובדת עם טל, שהתקיימה טרם יום 11.6.15 בו הוחלט סופית על פיטוריה, סיפרה העובדת לטל כי היא חולה בפיברומיאלגיה. טל אישרה זאת, וציינה כי העובדת הדגישה בפניה כי חלתה לפני מספר שנים; כי המחלה גורמת לעייפות וכאבים; כי טיפולים אלטרנטיביים ומשככי כאבים סייעו לה ויש הטבה; ובהתאם היא במצב טוב יותר ו"היא יכולה לעשות כל תפקיד ואפשר לעבות את התפקיד ולתת לה תפקידים אחרים ושהמחלה לא מפריעה". טל אישרה כי לא ביקשה לראות מסמכים רפואיים וכי לא סיפרה לשמיר או לוועדת החריגים על המחלה. בית הדין קבע כי "דומה שזהו מחדלה הגדול של החברה. התובעת מסרה לגורם ניהולי בחברה כי היא חולה בפיברומיאלגיה, והחברה עברה על כך לסדר היום...".
מעבר לכך, כחודש לאחר קבלת ההחלטה על פיטורי העובדת הועברה לשמיר חוות הדעת של ב"כ העובדת בה צוין במפורש כי היא "אדם עם מוגבלות" ומשכך אין לפטרה. בית הדין קבע כי "חודש ימים, במצב בו התובעת לא חתמה על הסכם הפרישה ולא קיבלה עדיין כל תשלום לפיו, ובמצב בו, בבירור מעמיק ויחד עם טל, ניתן היה להבין כי החברה כשלה בהתנהגותה, הוא זמן מועט שיכול היה לרפא את הפגמים. אבל החברה עמדה על שלה, וסברה כי מדובר בעניין גמור וסגור...".
23. בית הדין קבע עוד כי הגם שהעובדת נכללה ברשימת העובדים הפורשים מכוח ההסכם הקיבוצי, סעיף 1 להסכם זה מבהיר כי "ככל שפרישתו של עובד מהעובדים הנ"ל לא תתממש עקב מגבלה חוקית, תהיה ההנהלה רשאית לזמן לשימוע מיידי עובד אחר במקומו...". מכאן שמגבלה חוקית על פיטורים של עובד מביאה להוצאתו מהרשימה המיועדת לסיום עבודה. בית הדין שוכנע כי ביחס לעובדת קיימת הייתה מגבלה חוקית על פיטוריה שכן החברה לא לקחה בחשבון את היותה "אדם עם מוגבלות" על אף שמחויבת הייתה לשקול זאת. משכך,
--- סוף עמוד 14 ---
הוצאתה לפרישה מוקדמת בטלה והפועל היוצא של קביעה זו הוא החזרתה המידית של העובדת לעבוד בחברה.
בנוסף, העובדת זכאית לשכר עבודתה מאז סיום עבודתה ועד למועד הגשת התביעה, בסך 228,889 ₪ בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 1.12.15 ועד התשלום בפועל. ביחס לתקופה שלאחר מכן, ציין בית הדין כי "אנו סמוכים ובטוחים כי החברה תגיע להסדר עם התובעת גם בקשר לשאר החודשים עד למועד חזרתה בפועל". אשר לפיצוי בגין נזק לא ממוני ועוגמת נפש - קבע בית הדין כי הפיצוי אמור לשקף את הפגיעה בכבודה של העובדת, את הפגיעה בזכותה למימוש עצמי ובעיקר זכותה להתפרנס, בשים לב למספר השנים הרב שעבדה בחברה והמועד בו הסתיימה עבודתה בגיל ובמצב בו הייתה מתקשה למצוא עבודה אחרת. בהתחשב בנסיבות אלו, ובמסר שיש להעביר למעסיקים בכלל ומעסיקים גדולים דוגמת החברה בפרט, פסק בית הדין לזכות העובדת פיצוי בגין נזק לא ממוני ועוגמת נפש בסך של 50,000 ₪. כן פסק לזכות העובדת הוצאות בסך של 25,000 ₪.