"אין להלום כי השאלה, אם בית המשפט בו מתבררת תביעה מסוימת הוא אכן המקום המתאים לבירורה, תמשיך ותרחף מעל פני ההליך לכל אורכו. צדדים להליך צריכים להימצא בודאות משפטית, ומשעה שהוכרעו הטענות המקדמיות הללו [כגון טענות לעיכוב הליכים נוכח תניית בוררות – נ' ס'], עליהם לדעת שהגיע העת להיכנס מפרוזדור הטענות המקדמיות לטרקלינו של המשפט. גישה אחרת 'גוררת אחריה' [...] 'התדיינות ממושכת ומיותרת נוספת על חשבון הבירור הענייני והיעיל של הסכסוך'" (עניין Proneuron, פסקה כד).
10. עיקר טענות Huawei מופנה כלפי ההחלטה שלא לבחון במסגרת הדיון בבקשה את שאלת כריתתו של הסכם 2016 ותנאיו, אלא להידרש אליה בבירור התביעה גופה. הבירור העובדתי הנדרש בעניין זה נוגע בלב המחלוקת שבין הצדדים. בירורו יהא שקול למעשה לבירור עילת התביעה החוזית עצמה במלואה. אמנם, כאמור בעניין Proneuron, ראוי שלא לחסום את האפשרות לעריכת בירור עובדתי בגדרי דיון בבקשות מקדמיות, שכן יש טעמים טובים שביעילות לבצע את הבירור כבר במעמד זה. הטעם העיקרי הוא הרצון לאפשר לצדדים להגיע לעיקר חלף עיסוק בטפל שבסדרי-דין, תוך בזבוז משאבים שיפוטיים וזמן יקר (ראו עניין Proneuron, פס' כד-כז; והשוו: רע"א 3319/00 שור נ' בן-יקר גת חברה להנדסה ובניין בע"מ, פ"ד נה(2) 817, 820 (2001); ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה, פ"ד נא(2) 669, 675 (1997)). יחד עם זאת, מקום שבו הבירור הדרוש הוא למעשה בירור של לב המחלוקת שבין הצדדים, אינני משוכנע כי אותו הטעם תקף במלוא כוחו. כאן, משמעות הדבר היא למעשה העברת ההתדיינות הצפויה בתביעה גופה לגדרי הדיון המקדמי. לא זו בלבד שאיננו מונעים מהצדדים מלדון בעיקר, אלא ניתן ואנו מחישים אותם לעשות זאת במסגרת שאינה מתאימה לכך – בהליך מקדמי, באופן 'אינצידנטלי'. משאלו הם פני הדברים, אין הצדקה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי.
11. נוכח האמור, הבקשה לרשות ערעור נדחית. המבקשת תשא בהוצאות המשיבות 4-1 בסך של 20,000 ₪.
ניתנה היום, כ"ד בטבת התשע"ט (1.1.2019).
ש ו פ ט