החלטה
1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 16.8.2018 בת"א 24242-03-18 (השופטת ה' סילש), בגדרה דחה בית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ההליכים בתביעה נוכח קיומה של תניית בוררות.
רקע
2. בשנת 2014 נחתם בין המבקשת (להלן: Huawei) לבין המשיבה 4 (להלן: אלפא) הסכם שעניינו הפצת מוצרי Huawei בשטחי ישראל והרשות הפלסטינית על-ידי אלפא (להלן: הסכם 2014). הסכם 2014 כלל תניית בוררות, שלפיה כל מחלוקת בין הצדדים תידון בהליך בוררות באיטליה. פעילות ההפצה של אלפא לא צלחה, והמשיבות 2-1 (להלן: אלקטרה) ביקשו לבוא בנעליה. לשם כך, בחודש נובמבר 2016 התקשרה אלקטרה בעסקה לרכישת מניותיה של המשיבה 3, המחזיקה ב-100% ממניות אלפא. העסקה הותנתה בין היתר בקיום פגישה עם Huawei לשביעות רצון אלקטרה. ביום 12.12.2016 נערכה במשרדי Huawei בוורשה פגישה של נציגי אלקטרה עם נציגי Huawei. בפגישה הוצגו 'קווים מנחים' לגבי יחסיהם העסקיים של הצדדים. הצדדים היו חלוקים בשאלת נפקותם של הקווים המנחים שהוצגו בפגישה ובשאלת תוצאותיה העסקיות, כפי שיבואר. אולם, אין חולק כי לאחר פגישה זו השלימה אלקטרה את רכישת מניות המשיבה 3, והחלה בהפצת מוצריה של Huawei. כשנה לאחר מכן, ביום 17.1.2018, שלחה Huawei מכתב התראה לאלפא, שבו נכתב כי לפי תנאי הסכם 2014, ובהתאם למכסת המכירות שנקבעה בשנת 2016, אלפא אינה עומדת ביעדי המכירות המוסכמים. על כן, התרתה Huawei לפניה בדבר האפשרות שתעמוד על ביטול החוזה, ובהמשך השתלשלות העניינים אכן עמדה על כך. נוכח האמור, ביום 12.3.2018 הגישו המשיבות 4-1 תביעה כספית נגד Huawei.
עיקרי ההחלטה של בית המשפט המחוזי
3. ביום 17.4.2018 הגישה Huawei בקשה לבית המשפט המחוזי, שבה עתרה לעיכוב ההליכים בתביעה נוכח קיומה של תניית בוררות בהסכם 2014, ולהעברת הסכסוך לבוררות באיטליה כאמור בהסכם. בבקשה נטען, כי למרות שההסכם נכרת רק בין Huawei לבין אלפא ומעולם לא נכרת חוזה עם המשיבות 3-1, נוכח הקירבה המשפטית וזהות האינטרסים בין אלפא לבין המשיבות 3-1, יש להחיל גם כלפיהן את תניית הבוררות. בתשובתן טענו המשיבות, כי יסודם של היחסים בין הצדדים איננו בהסכם 2014 אלא בהסכמות שאליהן הגיעו על בסיס הפגישה בוורשה, שמהוות מסגרת חוזית חדשה ועצמאית (להלן: הסכם 2016), ושעליהן בלבד נסמכת התביעה לשיטתן. לפיכך נטען, כי אין תחולה לתניית הבוררות.