החלטה
1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 16.8.2018 בת"א 24242-03-18 (השופטת ה' סילש), בגדרה דחה בית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ההליכים בתביעה נוכח קיומה של תניית בוררות.
רקע
2. בשנת 2014 נחתם בין המבקשת (להלן: Huawei) לבין המשיבה 4 (להלן: אלפא) הסכם שעניינו הפצת מוצרי Huawei בשטחי ישראל והרשות הפלסטינית על-ידי אלפא (להלן: הסכם 2014). הסכם 2014 כלל תניית בוררות, שלפיה כל מחלוקת בין הצדדים תידון בהליך בוררות באיטליה. פעילות ההפצה של אלפא לא צלחה, והמשיבות 2-1 (להלן: אלקטרה) ביקשו לבוא בנעליה. לשם כך, בחודש נובמבר 2016 התקשרה אלקטרה בעסקה לרכישת מניותיה של המשיבה 3, המחזיקה ב-100% ממניות אלפא. העסקה הותנתה בין היתר בקיום פגישה עם Huawei לשביעות רצון אלקטרה. ביום 12.12.2016 נערכה במשרדי Huawei בוורשה פגישה של נציגי אלקטרה עם נציגי Huawei. בפגישה הוצגו 'קווים מנחים' לגבי יחסיהם העסקיים של הצדדים. הצדדים היו חלוקים בשאלת נפקותם של הקווים המנחים שהוצגו בפגישה ובשאלת תוצאותיה העסקיות, כפי שיבואר. אולם, אין חולק כי לאחר פגישה זו השלימה אלקטרה את רכישת מניות המשיבה 3, והחלה בהפצת מוצריה של Huawei. כשנה לאחר מכן, ביום 17.1.2018, שלחה Huawei מכתב התראה לאלפא, שבו נכתב כי לפי תנאי הסכם 2014, ובהתאם למכסת המכירות שנקבעה בשנת 2016, אלפא אינה עומדת ביעדי המכירות המוסכמים. על כן, התרתה Huawei לפניה בדבר האפשרות שתעמוד על ביטול החוזה, ובהמשך השתלשלות העניינים אכן עמדה על כך. נוכח האמור, ביום 12.3.2018 הגישו המשיבות 4-1 תביעה כספית נגד Huawei.
עיקרי ההחלטה של בית המשפט המחוזי
3. ביום 17.4.2018 הגישה Huawei בקשה לבית המשפט המחוזי, שבה עתרה לעיכוב ההליכים בתביעה נוכח קיומה של תניית בוררות בהסכם 2014, ולהעברת הסכסוך לבוררות באיטליה כאמור בהסכם. בבקשה נטען, כי למרות שההסכם נכרת רק בין Huawei לבין אלפא ומעולם לא נכרת חוזה עם המשיבות 3-1, נוכח הקירבה המשפטית וזהות האינטרסים בין אלפא לבין המשיבות 3-1, יש להחיל גם כלפיהן את תניית הבוררות. בתשובתן טענו המשיבות, כי יסודם של היחסים בין הצדדים איננו בהסכם 2014 אלא בהסכמות שאליהן הגיעו על בסיס הפגישה בוורשה, שמהוות מסגרת חוזית חדשה ועצמאית (להלן: הסכם 2016), ושעליהן בלבד נסמכת התביעה לשיטתן. לפיכך נטען, כי אין תחולה לתניית הבוררות.
4. בהחלטה מיום 16.8.2018 דחה בית המשפט המחוזי את בקשתה של Huawei, וקבע כי ההליך יתברר בבית המשפט בישראל. הדיון התמקד בשאלה האם יש להחיל את הוראות הסכם 2014 גם על המשיבות 3-1. בית המשפט התייחס למחלוקת שעניינה כריתת הסכם 2016 על בסיס הפגישה בוורשה, והבהיר כי ככל שייקבע שאכן נכרת הסכם חדש, יקום גם הצורך לבחון את תחולתה של תניית הבוררות מהסכם 2014 בגדרי ההסכם 2016. יחד עם זאת קבע בית המשפט, כי אין מקום להכריע במסגרת הבקשה שלפניו בשאלת כריתת החוזה החדש ותוכנו, שכן מדובר בסוגיה היורדת לשורש המחלוקת שבין הצדדים, ועל כן "אין מקום להכריע בשאלה עובדתית זו, באופן אינצידנטלי במסגרת בקשה מקדמית זו".
5. לגופו של עניין קבע בית המשפט, כי אין להלום עמדה שלפיה רכישת מניותיה של אלפא תיצור לבדה זהות אינטרסים ו'קרבה משפטית', שיהוו תחליף להסכמה עובדתית מצד אלקטרה להיות כפופה להסכם 2014 מקום שבו היא לא היתה צד מקורי לו. בית המשפט דחה את טענות Huawei לקיומה של הסכמה עובדתית בפועל מצד אלקטרה להכפיף את עצמה לתנאי הסכם 2014, שכן הן הועלו רק במסגרת תגובתה לבקשה למחיקת סעיפים מתגובתה לבקשה . לגופם של דברים, הודגש כי בהינתן טענת Huawei להעדר הסכמה חוזית המאוחרת להסכם 2014, אף לשיטתה אין יסוד לקבוע כי המשיבות 3-1 הכפיפו עצמן לתניית הבוררות בהסכמה מאוחרת כלשהי. סוף דבר, קבע בית המשפט המחוזי כי אין לעכב את ההליכים נוכח תניית הבוררות, וכי דין התביעה להתברר בבית המשפט המחוזי. בשולי דבריו ציין, כי ככל שבחינת הראיות בתיק תלמד כי הסכם 2014 הוא הבסיס היחיד להתקשרות בין הצדדים, וככל שאלפא תעמוד על טענותיה ביחס לעילות שכלפיהן תניית הבוררות עשויה להיות תקפה, תוכל Huawei לפנות בבקשה מתאימה לבית המשפט.
מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי.
טענות הצדדים בבקשה
6. לטענת Huawei, שגה בית המשפט המחוזי בכך שנמנע מלברר את שאלת כריתתו של הסכם 2016 בפתח ההליכים, ובקביעתו שלפיה ניתן יהיה לברר את תוקפה של תניית הבוררות בהמשך ההליך. נטען, כי ההימנעות מבירור זה מהווה סטייה מקביעות קודמות של בית המשפט העליון במקרים דומים. מעבר לאמור, שבה Huawei על טענותיה כי לא נכרת הסכם מאוחר על בסיס הפגישה בוורשה בשנת 2016; כי ההסכם היחיד שעמד בבסיס יחסי הצדדים הוא הסכם 2014; כי הסכם זה נכרת רק עם אלפא, והוא ההסכם המחייב היחיד שבין הצדדים. נוכח הקרבה המשפטית וזהות האינטרסים בין המשיבות 3-1 לבין אלפא, נטען כי יש לאכוף את תניית הבוררות גם כלפי המשיבות 3-1 חרף העובדה שאינן צד להסכם 2014. לפיכך נטען, כי יש להורות על עיכוב ההליכים ולאכוף את תניית הבוררות שבהסכם 2014.
7. בתשובתן לבקשה טוענות המשיבות, כי הנדון דידן אינו עומד באמות המידה למתן רשות ערעור על החלטות בענייני בוררות. לגופם של דברים חוזרות המשיבות על טענותיהן, כי בעקבות הפגישה בוורשה בשנת 2016 סוכם בין נציגי הצדדים על "הסכם מסגרת חדש, נפרד ועצמאי להפצה", שהתווה את העקרונות להתקשרות בין הצדדים. נטען, כי אין מקום לעורר את תניית הבוררות המצויה בהסכם 2014 מקום שבו התביעה אינה נסמכת על אותו הסכם, והמשיבות 3-1 אינן צד לו. עוד נטען, כי במסגרת הבקשה לעיכוב ההליכים לא קם צורך לערוך בירור עובדתי בשאלת קיומו ותוכנו של הסכם 2016 – אלא די בבחינת השאלה, האם יש מקום לעכב את ההליכים נוכח תניית הבוררות שבהסכם 2014. מכאן, שדי בקביעה העובדתית כי המשיבות 3-1 לא הסכימו לתניית הבוררות כדי לדחות את הבקשה. אשר לטענות שעניינן הכפפתן לבוררות מכוח זהות אינטרסים וקרבתן המשפטית לאלפא, סומכות המשיבות את ידיהן על החלטת בית המשפט המחוזי.
דיון והכרעה
8. רשות ערעור על החלטות בענייני בוררות תינתן במקרים חריגים ומצומצמים שבהם מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או כשההתערבות נדרשת מטעמי צדק או מחמת חשש לעיוות דין (רע"א 7613/18 יילמזלר אינטרנשיונל חברה לבניה, תיירות וטקסטיל נ' פקיד שומה חולון (25.11.2018) (להלן: עניין יילמזלר)). האמור מקבל משנה תוקף ביחס להחלטות שעניינן עיכוב הליכים נוכח טענה לקיום תניית בוררות. בהחלטה שכזו נתון לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב, "ואין ערכאת הערעור נוטה להתערב בה אלא אם נפלה בה טעות של ממש" (רע"א 869/17 קבוצת קדם חיזוק וחידוש מבנים בע"מ נ' עד עד חברה לנאמנות בע"מ (29.1.2017); רע"א 2525/08 קוצקי נ' הראל (4.1.2009); עניין יילמזלר; ראו גם סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל כרך א 353 (מהדורה רביעית, 2005)). לא נטען לפנַי כי ענייננו מעורר סוגיה עקרונית החורגת מגדר עניינם הפרטני של הצדדים, וכפי שיובהר אינני סבור כי ישנו חשש לעיוות דין או כי נפלה 'טעות של ממש' בהחלטה.
9. ככלל, בבחינתן של טענות מקדמיות שנודעת להן השלכה מהותית על המשך בירור ההליך, ידרש בית המשפט ל"מלוא חומר הראיות והטענות המשפטיות הקיימים בעניינן" (רע"א 4472/10 Proneuron Biotechnologies Inc. נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ, פסקה כג (6.10.2010) (להלן: עניין Proneuron)). בגדרי טענות אלו באות גם בקשות לעיכוב הליכים נוכח קיומה של תניית בוררות, שהעניין העיקרי בבירורן הוא הרצון להימנע מניהולם של 'הליכים מותנים'. הדבר נתמך בטעמים טובים של ודאות משפטית ויעילות דיונית:
"אין להלום כי השאלה, אם בית המשפט בו מתבררת תביעה מסוימת הוא אכן המקום המתאים לבירורה, תמשיך ותרחף מעל פני ההליך לכל אורכו. צדדים להליך צריכים להימצא בודאות משפטית, ומשעה שהוכרעו הטענות המקדמיות הללו [כגון טענות לעיכוב הליכים נוכח תניית בוררות – נ' ס'], עליהם לדעת שהגיע העת להיכנס מפרוזדור הטענות המקדמיות לטרקלינו של המשפט. גישה אחרת 'גוררת אחריה' [...] 'התדיינות ממושכת ומיותרת נוספת על חשבון הבירור הענייני והיעיל של הסכסוך'" (עניין Proneuron, פסקה כד).
10. עיקר טענות Huawei מופנה כלפי ההחלטה שלא לבחון במסגרת הדיון בבקשה את שאלת כריתתו של הסכם 2016 ותנאיו, אלא להידרש אליה בבירור התביעה גופה. הבירור העובדתי הנדרש בעניין זה נוגע בלב המחלוקת שבין הצדדים. בירורו יהא שקול למעשה לבירור עילת התביעה החוזית עצמה במלואה. אמנם, כאמור בעניין Proneuron, ראוי שלא לחסום את האפשרות לעריכת בירור עובדתי בגדרי דיון בבקשות מקדמיות, שכן יש טעמים טובים שביעילות לבצע את הבירור כבר במעמד זה. הטעם העיקרי הוא הרצון לאפשר לצדדים להגיע לעיקר חלף עיסוק בטפל שבסדרי-דין, תוך בזבוז משאבים שיפוטיים וזמן יקר (ראו עניין Proneuron, פס' כד-כז; והשוו: רע"א 3319/00 שור נ' בן-יקר גת חברה להנדסה ובניין בע"מ, פ"ד נה(2) 817, 820 (2001); ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה, פ"ד נא(2) 669, 675 (1997)). יחד עם זאת, מקום שבו הבירור הדרוש הוא למעשה בירור של לב המחלוקת שבין הצדדים, אינני משוכנע כי אותו הטעם תקף במלוא כוחו. כאן, משמעות הדבר היא למעשה העברת ההתדיינות הצפויה בתביעה גופה לגדרי הדיון המקדמי. לא זו בלבד שאיננו מונעים מהצדדים מלדון בעיקר, אלא ניתן ואנו מחישים אותם לעשות זאת במסגרת שאינה מתאימה לכך – בהליך מקדמי, באופן 'אינצידנטלי'. משאלו הם פני הדברים, אין הצדקה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי.
11. נוכח האמור, הבקשה לרשות ערעור נדחית. המבקשת תשא בהוצאות המשיבות 4-1 בסך של 20,000 ₪.
ניתנה היום, כ"ד בטבת התשע"ט (1.1.2019).
ש ו פ ט