35. מדוגמאות אלה ועוד רבות אחרות, נלמדים הכללים הבאים: כאשר דו"ח העבירה, ההזמנה לדיון, או כתב האישום נשלחים בדואר רשום לכתובתו של המבקש במשרד הפנים, לא תעמוד לו, ככלל, טענה לקיומה של סיבה מוצדקת לאי התייצבות. זאת, גם אם עבר המבקש למקום מגורים אחר מבלי ששינה את כתובתו במשרד הפנים; מסירת הזימון לאדם בוגר בכתובתו הרשומה של המבקש מהווה מסירה כדין; טענות לשיבושים בהגעת דברי הדואר יש לתמוך בחומר ממשי, ואין להעלות טענות מסוג זה בעלמא וללא כל תימוכין; ככלל, טענות בדבר בלבול או שכחה של מועד הדיון לא תתקבלנה כסיבה מוצדקת לאי התייצבות, הגם שבמקרים המתאימים ניתן לטעון לקיומו של חשש לעיוות דין; גם טענות בדבר חוסר האפשרות לקבל את דבר הדואר, בשל שהייה בחו"ל, שהייה ממושכת במקום אחר בארץ, אשפוז בבית חולים וכיוצ"ב, יש לתמוך במסמכים ואין לקבל טענות מעין אלה ללא תימוכין מספיקים.
עילת הביטול שעניינה חשש לעיוות דין
36. עילה זו לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, מקורה, כמו קודמתה, בסעיף 130(ח) לחסד"פ, הקובע כי בית המשפט רשאי לבטל פסק דין שניתן בהיעדר הנידון "... אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין". המונח "עיוות דין" מופיע גם בסעיף 208א לחסד"פ, שעניינו "ביטול דחיית הערעור". בסעיף 208 לחסד"פ נקבע העיקרון לפיו "הדיון בערעור יהיה בפני בעלי הדין", אך בהמשך הסעיף נאמר, "אולם אם הוזמן בעל דין ולא התייצב, רשאי בית המשפט לדון בערעור שלא בפניו, או אם המערער הוא שלא התייצב – לדחות את הערעור מטעם זה בלבד". סעיף 208א קובע את התנאים לביטול דחיית הערעור, וזו לשונו:
"(א) נדחה ערעורו של נאשם בשל אי-התייצבותו יבטל בית המשפט את ההחלטה על דחיית הערעור וישמע את הערעור אם נוכח, על פי בקשת המערער, כי הייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבות המערער או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.
(ב) בקשה לפי סעיף זה תוגש תוך חמישה עשר ימים מיום שהחלטת הדחיה הודעה למערער או תוך מועד מאוחר יותר שהסכים לו בית המשפט" (ההדגשות שלי – א.ש.).
בעניין חסין קבע בית משפט זה, כי לצורך פירושו הראוי של סעיף 208א לחסד"פ ניתן להסתייע, בדרך של היקש, בפסיקה העוסקת בקיומו של משפט חוזר ובזו הדנה בהוראתו של סעיף 130(ח) לחסד"פ. לאחר בחינה השוואתית זו, קבע השופט א' א' לוי, בהקשר לבקשה לבטל את דחיית הערעור בשל אי התייצבות המערער, את הדברים הבאים:
"עם זאת, נוכח עקרון סופיות הדיון עליו עמדתי לעיל, חידוש הדיון בערעור לגופו לא יוכל להיעשות כדבר שבשגרה. אל מולו יש לבחון, על יסוד החומר שהונח בפני בית משפט קמא, אם קיים חשש ממשי להרשעתו של חף מפשע. נדרשת הוכחתה של תשתית איתנה בדבר קיומו של חשש מעין זה, בטרם יעדיף בית המשפט שיקולי צדק וחשיפת אמת על-פני השיקול בדבר סופיות הדיון... מכאן, שמקום בו התשתית הראייתית שלחובתו של אדם היא מוצקה ועומדת על שתי רגליה, קשה יהיה לטעון כי נגרם לו עיוות דין" (שם, בפסקה 7).