52. עוד גורס הבנק, כי מדובר במקרה מובהק בו אין להתערב בשיקול דעת הרגולטור והבנק. בהקשר לכך מפנה הבנק להלכה המשפטית ובהתאם לה לבנק נתון שיקול דעת רחב, שבית המשפט לא יתערב בו, בכל הקשור לפעילות המטילה סיכון כלשהו על התאגיד הבנקאי, לרבות בהיבט של הלבנת הון. לטענתו, בהינתן מצב הדברים בו מדובר בפעילות המטילה עליו סיכון אשר אין הוא יודע כיצד עליו לנהלו ולא ניתנו לו על ידי הרגולטור כלים לנהלו, הרי שכל החלטה של הבנק, לכאן או לכאן, תהיה מצויה ב"מתחם הסבירות".
בנסיבות שלפנינו, טוען הבנק, כי החלטתו לסגור את חשבונה של התובעת בוודאי מצויה ב"מתחם הסבירות", ובכל מקרה, אינה חורגת ממנו באופן קיצוני, המצדיק התערבות שיפוטית בשיקול הדעת המסור לבנק.
53. באשר לנימוקו השני – מוסיף הבנק ומפרט כי החלטתו לסגור את חשבון החברה היא, לכל הפחות, סבירה, וזאת לאור חוסר השקיפות והסתרת המידע של התובעת מהבנק. לטענת הבנק, לו היה בפניו, בעת פתיחת החשבון, מלוא המידע הנכון באשר לפעילותה של החברה, הבנק לא היה מאפשר את פתיחת החשבון ומשכך, לטענתו, הוסתר המידע בכוונה תחילה. בהקשר זה שולל הבנק טענת התובעת ולפיה לא הביא את העדה הרלוונטית לתמיכה בטענתו ולפיה לא נמסר לו מידע זה מלכתחילה, באשר לטענתו, לא היה כל צורך בעדותה של עדה זו וזאת, בהינתן שמנהל הבנק העיד, מידיעה אישית, כי מדיניות הבנק הברורה היא שלא מאפשרים פתיחת חשבון לכל לקוח שעוסק בתחום המטבעות הדיגיטליים וכי קיימת "התניה פבלובית" שאם הדברים היו נמסרים, החשבון לא היה נפתח . זאת ועוד, הבנק מפנה לכך שאין כל תיעוד לעיסוקה של התובעת בתחום המטבעות הדיגיטליים בשאלון הכר את הלקוח אשר נערך לה במועד פתיחת החשבון. זאת אף זאת, הבנק מפנה לכך שתזכיר המנהלים, אשר לטענת התובעת מסרה באותו מעמד, אינו בין המסמכים אשר לקוח נדרש למסור בעת פתיחת חשבון ומשכך, לטענתו כלל לא נמסר לו במעמד זה. זאת ועוד ומבלי לגרוע מן האמור, טוען הבנק כי ממילא, עיון בתזכיר זה מעלה כי גם בו אין כל אמירה בדבר פעילות במטבעות דיגיטליים אלא שגם במסגרתו מתואר תחום הפעילות באופן מעורפל. הבנק מוסיף וטוען כי בהינתן שאחד ממנהלי החברה הוא עורך דין, הרי שחזקה היא שהחברה ידעה שקיימת עמדה של הבנקים השוללת אפשרות לניהול חשבון למי העוסק במטבעות דיגיטליים ובמיוחד בשים לב לכך שפתיחת חשבון הבנק נעשתה לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט במחוזי בעניין ביטס אוף גולד ומשכך לטענתו, התובעת – בכוונת מכוון – הסתירה המידע בדבר תחום פעילותה.
לדידו של הבנק, בנסיבות אלו, נוצר משבר אמון, בינו לבין התובעת והאמור חל ביתר שאת, בהינתן שחשבון החברה הוא חשבון חדש, המתנהל תוך ההליך המשפטי ,במשך תקופה ארוכה יותר מתקופת ניהולו לפני ההליך. לטענתו, משבר האמון הוא קריטי, שכן לאחריו כבר לא ניתן לבנות יחסי אמון תקינים, החיוניים להמשך ניהול החשבון.
54. הבנק מוסיף וטוען כי לא ברורה הרבותא במחלוקת לעניין דבר מסירת ההודעה המוקדמת קודם להחזרת הכספים וזאת בהינתן שהתובעת עצמה מודה כי בפגישה מיום 12/3/18, הודיע לה הבנק על כוונתו לסגור את החשבון בשל פעילותה בתחום המטבעות הדיגיטליים. יחד עם זאת, בבחינת למעלה מן הצורך, הוא טוען כי מסר לתובעת הודעות ברורות בהתאם להן אין הוא מסכים לפעילות אשר מקורה במטבעות דיגיטליים וכי יש בכוונתו לסגור את חשבון התובעת. בהקשר זה מפנה הבנק לכך שקיים שתי פגישות עם נציגי החברה – פגישה מיום 12.3.18 וכן פגישה נוספת למחרת ביום 13.3.18. לטענת הבנק גם בפגישה הראשונה ניסו נציגי התובעת להציג את תחום פעילותם באופן מעורפל (עובדה אשר לטענתו אף בה יש בכדי לתמוך בכך שהייתה מצד התובעת כוונה להסתיר את תחום פעילותה) ורק לאחר בחינה מדוקדקת התחוור כי התובעת עוסקת במטבעות דיגיטליים. לטענת הבנק, משנודע לו דבר עיסוקה של התובעת, הובהר לתובעת כי התובעת מתבקשת לחדול לאלתר מפעילותה במטבעות דיגיטליים ובפגישה השנייה אף הובהר כי יש בכוונת הבנק להודיע על סגירת החשבון. הבנק מציין כי עדותו לעניין תוכן פגישות אלו לא נשללה, באשר העד מטעם התובעת כלל לא נכח בפגישות אלו. זאת ועוד, לטענתו דרישתו, לאחר הפגישות, למסירת מסמכים, אין בה בכדי ללמד כי הוא לא הודיע נחרצות על עמדתו בפגישות, אלא שהיא עולה בקנה אחד עם טענתו ולפיה, במסגרת הפגישות ביקשה התובעת לשכנע אותו לחזור בו מכוונתו, ביקשה להמציא לו מסמכים נוספים, הוא הסכים לאפשר לה המצאתם – מבלי לגרוע מעמדתו הנחרצת – ומשכך, הועברה הדרישה לקבלת המסמכים אשר התובעת ביקשה להגיש. בנסיבות אלו, לטענת הבנק, יש לדחות את טענת התובעת כי לא התבקשה לכאורה לחדול מפעילותה במטבעות דיגיטליים בטרם הוחזרו הכספים ביום 29.3.18. נוסף על כך, הודגש על ידי הבנק, כי בניגוד לרושם המתעורר מטענות התובעת, הרי שמיום 12.3.18 ועד ליום 29.3.18, לא התקבלו בחשבון כספים שמקורם בחברות הקשורות למסחר במטבעות דיגיטליים, עובדה העולה בקנה אחד עם כך שאמנם מסר לתובעת הנחייה מדויקת בנושא כבר באותה העת.
55. הבנק מציין, כי בסיכומיה זנחה התובעת את הסעד הכספי שנתבע בסך 102,469 ₪, ולטענתו לא בכדי, משהעד מטעם התובעת העיד מפורשות כי אין הוא בטוח בנזק שיגרם לחברה. משכך, לטענת הבנק, אין מדובר עוד בתביעה כספית, אלא בתביעה למתן צו קבוע האוסר על הבנק לסגור את חשבון התובעת וכן האוסר עליו להשיב או לדחות תשלומים המתקבלים בחשבון התובעת אשר מקורם בחברות העוסקות במסחר במטבעות דיגיטליים.
לטענת הבנק, הסעדים להם עותרת התובעת הם צווי מניעה קבועים, מרחיקי לכת, אותם לא זכאית התובעת לקבל, וזאת גם נוכח היותה חסרת תום לב וחסרת ניקיון כפיים וגם בשים לב למאזן הנוחות, הנוטה בבירור לטובת הבנק.
ביתר פירוט, טוען הבנק, לעניין זה, כי טענת התובעת ובהתאם לה לא ייגרם לבנק כל נזק מקבלת התקבולים בחשבון, היא טענה לא נכונה וזאת הן הואיל ומדובר בשירות שאין על הבנק כל חובה לתתו, והן הואיל והמשך קבלת התקבולים ואי סגירת החשבון חושפת את הבנק לסיכוני ציות ועלולה לגרום נזקים לבנק וכן לציבור הרחב.
כמו כן, לטענת הבנק, בהתאם לדין, על המבקש סעד מן היושר, כדוגמת צו מניעה, לבוא לבית המשפט כשהוא נקי כפיים ותם לב. אשר לכך, טוען הבנק, כי התובעת אינה נקיית כפיים וכי פעלה בחוסר תום לב, כאשר הסתירה ממנו עובדות מהותיות עובר לפתיחת החשבון וכן כי הסתרת העובדות על ידה הייתה מכוונת.
56. לאור כל האמור לעיל, עתר הבנק לדחיית התביעה ולחיוב התובעת בהוצאות הבנק ובשכ"ט עו"ד, בסכום הכולל מע"מ.
דיון והכרעה;
57. בדיון הוכחות אשר התקיים לפני ביום 4/10/18, העיד מטעם התובעת מר ליאור פן- מנהל התובעת ואילו מטעם הבנק הנתבע, העידו מר אסף יודוביץ – מנהל סניף הבנק הנתבע ועו"ד רז מרגלית – האחראי על הציות בבנק.
לאחר שנשמעו עדויות הצדדים, הוגשו מטעם הצדדים סיכומיהם ולאחר עיון בהם, כמו גם בכל הראיות אשר הוצגו בפני בית המשפט , תוך שקילתן ושקילת כלל טענות הצדדים, ניתן פסק דין זה.
58. במרכז הדיון לפני - הודעת הבנק על סירוב למתן שירותים לתובעת, כמו גם בדבר סגירת חשבונה. כיוון שכך, הרי שנקודת המוצא לבירור המחלוקת בתיק זה מצויה, בהוראת סעיף 2 לחוק הבנקאות שירות ללקוח, הקובע כי :
"(א) לא יסרב תאגיד בנקאי סירוב בלתי סביר לתת שירותים מהסוגים הבאים:
(1) קבלת פקדון כספי במטבע ישראלי או במטבע חוץ;
(2) פתיחת חשבון עובר ושב במטבע ישראלי וניהולו כל עוד מתקיימת אחת מאלה:
(א) החשבון ביתרת זכות לטובת הלקוח;
(ב) הלקוח עומד בתנאי ההסכם בינו לבין התאגיד הבנקאי בקשר לניהול החשבון;
(3) מכירת שיקים בנקאיים במטבע ישראלי ובמטבע חוץ;
(4) (נמחקה);
אולם אין חובה לתת שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח.
(ב) התניית תנאים בלתי סבירים למתן שירות דינה כדין סירוב בלתי סביר לתיתו.
(ג) הנגיד רשאי, לאחר התייעצות עם הועדה המייעצת ובאישור שר האוצר, לקבוע בצו שהוראות סעיף זה יחולו על שירותים נוספים.
(ד) בלי לגרוע מדרכי הוכחה אחרות בדבר הסבירות של סירוב כאמור, רשאי תאגיד בנקאי להודיע למפקח על מדיניות עסקית שקבע לענין מתן שירותים, ואם לא נתקבלה מהמפקח הודעה על התנגדותו למדיניות האמורה, ייחשב כסביר סירוב הנובע מאותה מדיניות."
59. הוראות סעיף 2 לחוק הבנקאות שירות ללקוח, קובעות להלכה ולמעשה שני מסלולים לבחינת סירובו של הבנק –
האחד- אשר ניתן להתייחס אליו כאל "מסלול סל" – בהתאם להוראת סעיף 2(א), במסגרתו נבחן האם הסירוב הינו סביר וזאת, מבלי שקיימת התוויה בחוק באשר לאופן בו יש לקבוע את סבירות ההחלטה.
השני – ספציפי, בהתאם להוראות סעיף 2(ד), במסגרתו נקבע כי עצם קיומה של מדיניות מאושרת של הבנק יש בו בכדי להקים לבנק, המתבסס על מדיניות כאמור, הזכות לסירוב סביר למתן השירות.
בתביעה לפני, מעלה הבנק טענות המבוססות על שני המסלולים – שכן, הבנק טוען כי סירובו סביר, בהינתן מדיניותו המאושרת ונוסף על כך הוא טוען כי ממילא סירובו סביר- בהינתן החובות המוטלות עליו בהתאם לחקיקה בדבר איסור הלבנת הון וטרור, לאור עמדת הרגולטורים והואיל ואינו בעל יכולת לנהל את הסיכונים הכרוכים בפעילות במטבעות דיגיטליים. זאת ועוד, הינו טוען כי סירובו סביר גם לאור משבר האמון אשר חל ביחסים בינו לבין התובעת.
סעיף 2(ד) לחוק הבנקאות שירות ללקוח כבסיס לסירובו הסביר של הבנק למתן שירות;
60. הואיל וככל שתתקבל עמדת הבנק ולפיה סירובו סביר לאור המקרה הפרטני הקבוע בחוק, קרי לאור קיומה של מדיניות מאושרת, לא נדרש לבחון טענותיו האחרות הנוגעות לסבירות סירובו לאור "סעיף הסל", הרי שתחילת דיונינו בבחינה האם אמנם חלה על סירובו של הבנק הוראת סעיף 2(ד) לחוק הבנקאות שירות ללקוח, קרי האם קיימת מדיניות מאושרת בגדרה נכנס סירובו.
61. בהקשר זה, לטענת הבנק, במסגרת החובה המוטלת עליו לנהל את סיכוניו בכלל, ובמסגרת חובתו לנהל את סיכון איסור הלבנת הון בפרט, גיבש הבנק מדיניות עסקית, בין היתר, לעניין פעילות הקשורה למטבעות דיגיטליים. לענייננו נקבע במדיניות הבנק כי: "לא תתאפשר פתיחה וניהול של חשבונות ללקוחות העוסקים במתן שירותים הנוגעים למטבעות וירטואליים (לרבות כרייה, הפצה ותיווך)".
לטענת הבנק, הנתמכת בנספח י"א לתיק המוצגים מטעם הבנק, ביום 3.2.14 הודיע הבנק למפקח על הבנקים על מדיניותו האמורה. לטענת הבנק, הואיל והמפקח על הבנקים לא הודיע על התנגדותו למדיניות הבנק – הרי שבהתאם להוראת סעיף 2(ד) לחוק הבנקאות שירות ללקוח - סירובו לאפשר ניהול חשבון התובעת, הנובע מאותה מדיניות, הינו סירוב סביר.
מנגד, טוענת התובעת, כי גם ככל שאמנם הועברה המדיניות על ידי הבנק ביום 3/2/14 – עובדה אשר לדידה לא הוכחה כדבעי – הרי שהבנק אינו יכול להסתמך על מדיניות זו וזאת, בהינתן שאין חולק כי מאותו מועד ובכלל זה בפרט בשנים 2015-2018, הבנק לא העביר למפקח על הבנקים מדיניות עסקית. לטענת התובעת, בהעדר דיווח על מדיניות הבנק למפקח על הבנקים למצער בשנת 2017 – בעת פתיחת החשבון – אין באפשרות הבנק להסתמך על הוראת סעיף 2 (ד) לחוק הבנקאות, שירות ללקוח, בקביעתו כי סירובו לנהל את חשבון הבנק של התובעת הינו סירוב סביר. באשר לטיעונה זה של התובעת, משיב הבנק בסיכומיו וטוען כי אין כל ביסוס בדין לטענתה ולפיה הוא נדרש להעביר דיווח כל שנה ולטענתו אינו נדרש להעביר דיווח כל שנה משלא חל כל שינוי במדיניותו.
לאחר ששקלתי את טענותיהם של הצדדים, נחה דעתי כי דין טענותיה של התובעת לעניין זה להתקבל וכי אמנם, כטענתה, חלה על הבנק החובה לדווח על מדיניותו למפקח על הבנקים מידי שנה. במאמר מוסגר אציין כי לאור קביעתי זו אינני מוצאת להידרש לבחינת המדיניות לגופה (בחינה אשר ממילא למעשה תיערך במסגרת המסלול השני הנסב על סבירות סירוב הבנק). יחד עם זאת, הנני מוצאת לציין כי ספק בעיני האם מקום בו המדיניות המאושרת בשתיקה, אינה סבירה, לא ניתן יהיה להכפיפה לביקורת שיפוטית והדברים אמורים במיוחד, מקום בו עסקינן במדיניות גורפת וכוללנית.
לגופם של דברים – הנני סבורה כי תימוכין לדרישה להעברת המדיניות מידי שנה למפקח על הבנקים, בכלל ובפרט במועדים הרלוונטים לתביעה – קרי, במועד מסירת הודעת הבנק אשר בה מסתמך הבנק על מדיניותו כפי שהועברה למפקח - ניתן למצוא בהוראת ניהול בנקאי תקין 411 בנושא איסור הלבנת הון ומימון טרור מיום 6.3.17 (להלן: "הוראות ניהול בנקאי תקין") (אשר הבנק אינו חולק על הרלוונטיות שלה לדון באשר הוא מסתמך עליהן ומפנה אליהן כנספח ו' לתיק המוצגים מטעמו). בהוראה זו, נקבע במפורש בסעיף 11, באשר למדיניות בנק כי:
"מסמך המדיניות ייסקר לפחות אחת לשנה ויעודכן לנוכח התפתחויות ושינויים בסביבת הפעילות החיצונית, באסטרטגיה, במוצרים, בפעילויות ובמערכות התאגיד הבנקאי."
עיננו הרואות- לא זו בלבד שעל הבנק לבחון מדיניותו ולעדכן אותה מידי שנה, אלא שבמסגרת סעיף זה אף מוסברת התכלית לבחינה מחדש כאמור והיא הצורך והרצון בכך שמדיניותו של הבנק תהיה דינמית ותשקף התפתחויות ושינויים בזמן אמת.
במקרה לפני, גם לו אלך עם הבנק כברת דרך ואקבע כי לא היה מקום לשלוח מדיניות כל זמן שזו לא שונתה - ובמאמר מוסגר אציין כי ספק באם מקום בו מסתמך הבנק על הסכמה בשתיקה למדיניות בהבדל מאישור אקטיבי, לצורך הוראת סעיף 2(ד) די בכך- הרי שהבנק לא הציג כל תיעוד לכך שקיים חובתו, לפי סעיף 11 לביצוע סקירה וביקורת של מסמך המדיניות ועדכונו או למצער קביעה כי אין מקום לעדכונו, לאור ההתפתחויות לאורך השנים מפברואר 2014.
לאור האמור, אני קובעת, כי לא ניתן לראות במדיניות הבנק בעניין לקוחות העוסקים במתן שירותים הנוגעים למטבעות דיגיטליים, כפי שהועברה בשנת 2014, כ"מאושרת" על ידי המפקח על הבנקים, למועדים הרלוונטיים לתביעה ובהתאמה נקבע כי הבנק אינו יכול להסתמך על הוראת סעיף 2 (ד) לחוק הבנקאות שירות ללקוח כמבססת טענתו ולפיה סירובו לנהל את חשבון התובעת הינו סירוב סביר.