83. לטענתה, משפט הזוטא בוצע לאחר תחקור ותשאול הצדדים. זאת ועוד, לטענתה, המונחים ידועים בציבור ובת זוג הרלוונטיים לעניין סמכות בית המשפט לענייני משפחה הינם תוצאה של סממני קשר בין הצדדים. משסממני קשר אלו נבחנו ע"י בית המשפט וזה קבע כי אין מדובר בידועים בציבור הרי שאין באמרות הכלליות בדבר הסכם ממון ובאמרת עדים כאלו ואחרים ביחס לכך שהמבקש הציג את המשיבה כבת זוגו, בכדי לשנות מכך, ולו במאום, כך לטענתם.
84. יוצא שאף הצדדים עצמם טוענים כי לבית משפט זה נתונה הסמכות העניינית לדון בתובענה וכי אף לשיטת הצדדים עצמם- הם אינם עונים על ההגדרה של ידועים בציבור.
85. הסכם הממון אשר צרפה המשיבה לטיעוניה, הסכם משנת 2011, אכן לא אומת, כך עולה, ע"י נוטריון או בית משפט לענייני משפחה, כמתחייב ומתבקש בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג- 1973, אישור ואימות, התשנ"ה 1995, הקובע כי הסכם ממון טעון בין בני זוג טעון אישור בית המשפט לענייני משפחה או ע"י נוטריון.
86. לצד זאת, הצדדים לא היו נשואים, וככאלו ההלכה הפסוקה קובעת כי על מנת שהמסמך יהיה מחייב אין צורך אישור בית משפט על מנת ליתן לו תוקף, וזאת על אף טענות המבקש בעניין.
87. למותר לציין כי עסקינן במסמך עליו חתומים הצדדים, בפני עו"ד, והוא מהווה מסמך חוזי מחייב לכל דבר ועניין.
88. ההבדל בולט בין מצבם של הידועים בציבור ובין הנשואים הוא חובת ההוכחה. הוכחת קיומם של נישואים היא בדרך כלל עניין של מה בכך, באמצעות הצגת תעודת נישואים שהוציא גורם המוסמך לכך, או על-פי הרישום במשרד הפנים. הוכחת סטטוס של ידועים בציבור מצריכה הבאת עדים המכירים היטב את אורח חייהם של בני הזוג ויכולים לאשר שאכן מדובר בידועים בציבור ולא בחברים טובים בלבד. בעוד שהנישואים מתחילים במועד חד וברור, לא כך המצב ביחס לסטטוס של ידועים בציבור.
89. כך או כך, עיון בספרות המקצועית ובפסיקה הקיימת העלה כי התנאים המרכזיים להיותם של בני הזוג ידועים בציבור הינם אכן מגורים משותפים, ניהול משק בית משותף וקשירת גורלם זה בזה:
90. מאפייניהם המובהקים של ידועים בציבור נקבעו על ידי שופט בית המשפט העליון, צבי ברנזון אשר קבע בע"א 621/09 כלהלן:
"...יש כאן שני יסודות: חיי אישות כבעל ואשה, וניהול משק בית משותף. היסוד הראשון מורכב מחיים אינטימיים כמו בין בעל ואשתו המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, המראה שהם קשרו את גורלם זה בזה. בכך נבדל הקשר הזה מחיי פילגשות, למשל, שבהם הגבר מקיים מאהבת או ידידה ועושה זאת בעיקר להשגת סיפוק מיני בחיק אשה, ואולי גם כמקום מקלט למתן פורקן לנפשו מחיי נישואין בלתי-מוצלחים ומדכאים; והאשה, הפילגש - אצלה תופש בדרך כלל מקום נכבד מצבו החומרי ומעמדו החברתי של האיש המשמש לה פטרון וגומל חסדים, ותמורת זאת היא מעניקה לו את חסדיה הגופניים. היסוד השני הוא ניהול משק בית משותף. לא סתם משק בית משותף מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור ענייני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים והאשה משמשת לו עקרת בית. משק בית משותף כזה נבדל מהנעשה, למשל, בהעסקת עוזרת או מטפלת, גם כשקורה והמעסיק מקיים עמה יחסי מין. גם במקרה כזה עשויה האשה לעשות את עבודות הבית ולטפל בענייני הגבר, אבל זהו חלק מסידור ענייני שבו היא מקבלת חלק מגמול עבודתה במגורים ובמזונות בבית מעסיקה...". ( הדגשה שלי).
91. ב-ע"א 621/69, נסיס נגד יוסטר, נקבעו מבחנים שיש לבחון על מנת להגדיר זוג כידועים בציבור: פסק הדין קבע שני תנאים מצטברים והם קיום יחסי אישות כבעל ואשה תוך קשירת גורלם זה בזה, והתנאי הנוסף הינו ניהול משק בית משותף אשר מקורו כפועל יוצא טבעי מחיי משפחה משותפים.
92. באופן מובהק שני תנאים אלו אכן וכאמור לעיל אינם חלים בענייננו. השניים לא ניהלו משק בית משותף ולא גרו זה עם זו, וכן לא הכריזו כולי עלמא על קשירת גורלם זה בזה, למעט המסמך המכונה "הסכם יחסי ממון" בו ציינו הם כי הם ידועים בציבור.
93. עיון בהסכם הממון מעלה כי האמירה הזו היתה טכנית בעיקרה, ולצורך הסכמה על ההפרדה בין הנכסים. כעולה מעדות המבקש בפני , מיום ה- 6/2/17, הרי שהלה הכחיש יחסים אינטימיים עם המשיבה, הכחיש יחסים רומנטיים, והתייחס אך ורק לעזרה הדדית בנושאים שונים אחרים. אמנם טיעוניו נסתרו בשלב מאוחר יותר, ולמרבה הצער המבקש אינו מסוגל להעיד כעת ולהסביר מדוע טען להעדר יחסים רומנטיים עם המשיבה, בעוד המסמך עליו הוא חתום טוען למערכת יחסים זוגית, דה עקא שכך או כך, וגם אם הצדדים ניהלו מערכת יחסים רומנטית, סבורתני שמערכת יחסית רומנטית כשלעצמה אינה הופכת את הצדדים לידועים בציבור, ככל שלא נלווים למערכת זו, התנאים הנוספים הנדרשים. במקרה דנן, היות והצדדים מסכימים שהם לא עמדו בשני הקריטריונים שנקבעו בהלכה הפסוקה להגדרתם של "ידועים בציבור", הרי שניתן לקבוע כי מערכת היחסים של הצדדים לא היתה של "ידועים בציבור".
94. למותר לציין כי לאור עמדות הצדדים לפניי, באשר לסמכותו העניינית של בית המשפט, הרי שגם הצדדים עצמם הסכימו כי מערכת היחסים ביניהם לא היתה של "ידועים בציבור" והצהרתם בהסכם, היתה הצהרה בעלמה שלא יצרה את הסטטוס הנדרש על פי הפסיקה.
95. לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים, בפסיקה הקיימת ובספרות המקצועית, ובהמשך להחלטתי מיום ה- 6/2/17, הרי שמצאתי כי הצדק עם הצדדים, ולא מצאתי לנכון לשנות מהחלטתי דנא, והגעתי להחלטה כי הסמכות העניינית נתונה לבית משפט דנא.
96. לאחר שהגעתי למסקנה כי לבית המשפט נתונה סמכות עניינית לדון במתנה וביטולה, אדון בטענות הצדדים, בדבר טיבה של המתנה, היותה מתנה מוגמרת או שמא רק " התחייבות לתת מתנה" ועוד.
"מתנה לאלתר" או "התחייבות לתת מתנה"
97. בענייננו, אין חולק כי המבקש בחר באופן צלול ומודע לתת למשיבה את הדירה מושא התובענה כמתנה. כמו כן, אין חולק כי המתנה שהוענקה למשיבה לא הסתיימה ברישום.
98. לצורך ההכרעה האם תצהיר המתנה שנחתם ע"י הצדדים היווה מתנה מוגמרת או שמא רק התחייבות של המבקש לתת מתנה למשיבה, יש להכריע בדבר טיבה של הזכות שהיתה נתונה למבקש ואשר אותה התכוון להעניק במתנה למשיבה או שמא כבר העניק.
99. האם זכותו היתה קניינית, שאז סיום המתנה הינו ברישום הזכות ועד לרישום הזכות בפנקס המקרקעין או במרשם אחר, המדובר בהתחייבות לתת מתנה, כטענת המבקש, או שמא למבקש היתה נתונה רק זכות אובליגטורית להירשם בעתיד כבעל הדירה וכל שיכול היה הוא לתת למשיבה הוא זכות אובליגטורית בלבד, כנטען ע"י המשיבה בכתב הגנתה המתוקן?
100. האם ניתן לסווג את זכותו של המבקש בדירה כזכות אובליגטורית או שמא כזכות קניינית? ככל שעסקינן בזכות אובליגטורית של המבקש בדירה מושא המתנה, הרי משנחתם תצהיר המתנה, ונמסר למשיבה, הושלמה למעשה המתנה והמבקש אינו יכול לחזור ממנה, וזאת בהתאם להוראות סעיף 6 לחוק המתנה.
101. ההכרעה בדבר מהותו של תצהיר המתנה וטיבה של הזכות אשר הוענקה בתצהיר למשיבה ע"י המבקש, תקבע כאמור האם המדובר במתנה מוגמרת שניתנה ע"י המבקש למשיבה, ממנה הוא אינו יכול לחזור, או שמא בהתחייבות לתת מתנה, ממנה יכול המבקש היה לחזור בהתאם להוראות החוק.
102. עיון בחוק מעלה כי צירופן של הוראות חוק המתנה עם הוראת סעיף 7 לחוק המקרקעין שהנו סעיף ספציפי וגובר, מביא למסקנה כי כאשר דבר המתנה הוא זכות במקרקעין, מותנה קיומה של "מתנה לאלתר" ברישום הזכות על שם מקבל המתנה בלשכת רישום המקרקעין, בהתאם לדרישת סעיף 7 לחוק המקרקעין, וכל עוד לא בוצע הרישום, אין בפנינו הקניה במובן סעיף 2 לחוק המתנה. מנגד, כאשר מדובר בזכות במקרקעין שאינה רשומה, יכולה המתנה להשתכלל לאלתר כהמחאת זכות.
103. האם במקרה דנן "דבר המתנה" הוא זכות במקרקעין? ראו לעניין זה את דברי כבוד השופטת א. חיות כתוארה אז בע"א 6439/99 טפחות נ' פרח, פורסם במאגרים המקוונים]:
"בפסיקה מוכרת ההבחנה בין זכות במקרקעין ובין זכות אובליגטורית ביחס למקרקעין.... הבחנה זו ואפיונה של עסקת המתנה במקרה שלפנינו לאחת משתי הקטגוריות יש לה השלכה ישירה על סיווגה של העסקה כמתנה מוגמרת לאלתר או כהתחייבות בלבד לתת מתנה בעתיד. מקום שבו "דבר-המתנה" הינו זכות במקרקעין, לא יראו בו כנכס שהוקנה במתנה מוגמרת עד אשר תירשם הזכות על שמו של מקבל המתנה במרשם המקרקעין, כאמור. לעומת זאת מקום שבו "דבר-המתנה" הינו זכות אובליגטורית ביחס למקרקעין, די לכאורה ב"מסירת" הזכות לידיו של המקבל כדי להקנותה לו לאלתר בלא שיידרש רישומה של הזכות על שמו של המקבל...".
104. בית המשפט העליון אף קבע בפרשת טפחות נגד פרח שצויינה לעיל, כי סיווגו של "דבר המתנה" לא יקבע רק על בסיס זכותו של נותן המתנה אלא גם על בסיס כוונת הצדדים. מכאן שעל בית המשפט תחילה לבחון ולקבוע מה היו זכויותיו של המבקש בעת חתימת תצהיר המתנה ומה היתה כוונתו, קרי האם התכוון לתת למשיבה את כל מה שהיה ברשותו או שמא התכוון לתת יותר או פחות.
105. במקרה דנן, אין חולק כי בעת שנחתם תצהיר המתנה, לא היו למבקש זכויות רשומות בדירה, והנכס רשום על צד ג', וכלל לא על שם המבקש. היות ולמבקש רק היתה הזכות להירשם בעתיד כבעל הדירה, הרי סיווג זכותו של המבקש יקבע לפיכך כזכות אובליגטורית, ולא כזכות קניינית. ( ראה לענין זה אף ה"פ ( חי) 119/08 שוויצר נגד רפאל סעיף 10 לפסק הדין).
106. עיון בתצהיר המתנה מעלה כי לשונו ברורה וחד משמעית ולפיה המבקש העניק למשיבה במתנה את כל זכויותיו בדירה ברחוב וויצמן 19/2/ בעיר באר שבע. היות והדירה לא רשומה עדיין על שם המבקש, כל שיש למבקש בדירה היא הזכות האובליגטורית העתידית להירשם כבעלים לדירה. משאלו זכויותיו ואת אלו העניק הוא למשיבה, הרי משנחתם תצהיר המתנה, ונמסר למשיבה , הושלמה למעשה המתנה והמבקש אינו יכול לחזור בו, וזאת בהתאם להוראות סעיף 6 לחוק המתנה ( ועל כך ראו גם את דברי כבוד השופט י. עמית בתיק ה"פ 119/08 שוייצר נ' רפאל, פסקה 10, פורסם במאגרים המקוונים].
107. ככל שזו מסקנתי כי זכותו של המבקש בדירה היא רק הזכות להירשם בעתיד כבעל הדירה הרי שזכותו הינה זכות אובליגטורית וזכות זו ורק זו התכוון ויכול הוא להעביר למשיבה, הרי שתצהיר המתנה הוא מתנה לאלתר ומהווה מתנה מוגמרת, ומשכך לא רשאי היה המבקש לחזור בו מהמתנה באופן חד צדדי.
חזרת המבקש מהמתנה ככל שהמתנה הינה "התחייבות" בלבד.
108. על אף מסקנתי זו, לפיה המדובר ב-"מתנה מוגמרת", וכי תצהיר המתנה היווה "מתנה לאלתר" ולא התחייבות לתת מתנה ולכן לא רשאי היה המבקש לחזור בו מהמתנה באופן חד צדדי, אדון למעלה מן הצורך בטענות המבקש כי עסקינן בהתחייבות מצידו לתת מתנה, וכי לאור הוראות סעיף 5 לחוק המתנה רשאי היה הוא לחזור בו מההתחייבות.
109. כעולה מחוק המתנה אשר צוטט בהרחבה לעיל, ככל שהייתי מגיעה למסקנה כי עסקינן בהתחייבות לתת מתנה, כנטען ע"י המבקש, הרי שנותן המתנה, אשר התחרט לאחר מעשה, יכול לחזור בו ממתן המתנה בהתקיים מספר תנאים מצטברים:
הראשון- מקבל המתנה לא שינה את מצבו עקב המתנה, שכן ככל שיתברר כי מקבל המתנה שינה את מצבו עקב המתנה, מנוע נותן המתנה מלחזור בו מהמתנה.
השני- ככל שמקבל המתנה לא שינה את מצבו עקב המתנה, רשאי נותן המתנה לחזור בו, אלא אם כן הוא וויתר במפורש על זכות זו.
110. מכאן, שעל בית המשפט לבחון האם שינתה המשיבה את מצבה בעקבות המתנה. ככל שייקבע שכן, המתנה עומדת בעינה והמבקש מנוע מלחזור בו. ככל שייקבע כי המשיבה לא שינתה את מצבה עקב המתנה, יש לבחון האם וויתר המבקש בכתב על זכותו לחזור בו מהמתנה.
שינוי מצבה של המשיבה עקב קבלת המתנה
111. זכותו של נותן המתנה לבטל את המתנה נתונה לו כאמור רק בשלב ההתחייבות, והיא מותנית ע"פ סעיפים 5 (ב) ו5(ג). בענייננו, המבקש טוען לביטולה עקב סעיף 5 (ב).
112. חוק המתנה שצוטט לעיל קובע באופן מפורש בסעיף 5ב כי "...כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם וויתר בכתב על רשות זו...".
113. דהיינו, על בית המשפט לבחון האם המקבל לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, והאם הנותן לא וויתר בכתב על רשותו לחזור בו מהמתנה.
114. בבואי לבחון תנאי סף זה, בחנתי את תצהירי ועדויות הצדדים והגעתי לכלל מסקנה כי המשיבה לא הוכיחה כי שינתה את מצבה בעקבות ההתחייבות ליתן לה מתנה. ובמה דברים אמורים?
115. בראשית הדברים אפנה לכך שכעולה מההלכה הפסוקה והספרות המקצועית בנושא, הנטל להוכחת השינוי במצב מקבל המתנה מוטלת על המקבל, בהינתן שעסקינן במציאות חייו ורק הוא יכול להעיד עליה (ועל כך ראו בהרחבה, חוק המתנה, פרופ' ראבילו תשכ"ח – 1968, עמוד 364).
116. זאת ועוד, ב-ע"א 760/83, פילובסקי נגד זיטלני, דן בית המשפט במהות השינוי שצריך להתקיים כדי שהנותן לא יוכל לחזור בו ממתנתו:
"...אין להניח כי הכוונה לכל שינוי שולי וקל ערך, ולא כל שינוי חוסם חזרה מכל מתנה. יש לקרוא את הדברים תוך מתן משקל לזיקתם ההגיונית של הנושאים זה לזה, ואלו הם בהקשר זה, המתנה ומהותה מחד גיסא, והשינוי ומהותו מאידך גיסא... מהותו של שינוי כגורם משפיע על פי סעיף 5 (ב) נמדדת לאור אופי השלכותיו של מי שמצפה למתנה, ובין היתר לפי מידת היותו בלתי הדיר. ככל שהמתנה יקרה יותר וככל שהשינוי שולי יותר או ניתן להחזרה לקדמותו בדרך קלה והוגנת, גם מצטמצמת הנטייה לראות את ההתחייבות כבלתי הדירה..".