148. ההלכה הפסוקה מכירה במקרים בהם נותן מתנה אשר סיפק ייפוי כוח בלתי חוזר, מחליט לחזור בו ממתן המתנה. בהינתן אסמכתא נוספת אשר העידה על כך שהוא מבקש לשמור לעצמו את הזכות לחזור בו ממתן המתנה, קבע בית המשפט כי חרף החתימה על ייפוי כוח בלתי חוזר, יש לאפשר לנותן המתנה לחזור בו ממנה (ועל כך ראו בע"מ 4778/17), אלא שאין כך המצב בענייננו, והמבקש לא הותיר כל פתח ממנו ניתן להבין כי הוא ביקש לשמור לעצמו את האפשרות להתחרט. העובדה כי ביקש להסדיר את עניין העברת המתנה באמצעות עורכי דין ובצורה רשומה וחתם על ייפוי כוח בלתי חוזר, כמו גם העובדה כי טרח ועיגן את מתן הדירה בתוך התחייבות נפרדת ונוספת בהסכם הממון (ראו על כך הרחבה בהמשך) מהווה אסמכתא נוספת לכך שלא ביקש להותיר לעצמו כל פתח לחרטה על עסקת המתנה בעתיד.
149. עיון בספרות המקצועית מעלה כי בחינת ייפוי הכוח הינה אובייקטיבית והינה בעיני החותם. דהיינו, בהינתן כי חתימת המבקש על ייפוי כוח בלתי חוזר הינה בסמיכות למתנה ובהקשר לעסקת המתנה וזו העסקה היחידה בגינה הגיע הוא לעו"ד ברזילי יחד עם המשיבה וחתם הוא על יפוי הכוח ביום 10/10/10 , הרי שהוא וויתר על זכות החזרה, וביודעין.
150. והלוא המבקש, כך עולה, פנה לעו"ד ברזילי, להסדרת המתנה וחתם בפניו כחלק מהעניין ייפוי כוח בלתי חוזר בקשר למתנה.
151. ויודגש- המבקש ידע כי הוא חתום על ייפוי כוח בלתי חוזר בנוגע לעסקאות מכר כאלו ואחרות בהן פעל, לרבות עסקת המתנה דנא. בנסיבות אלו השאלה האם הבהיר עו"ד ברזילי למבקש את משמעות הוויתור והחתימה על ייפוי כוח זה, ספציפית ביחס למתנה דנא, איננה רלוונטית, שכן בחינת יפוי הכוח הינה אוביקטיבית ובשים לב כי ניתנה לצורכי קידום הענקת המתנה למשיבה.
152. משאין מחלוקת בין הצדדים כי המבקש הגיע לעו"ד ברזילי לצורך קידום המתנה למשיבה ומשאין מחלוקת כי חתימתו על ייפוי הכוח הבלתי חוזר בפני עו"ד ברזילי היתה בידיעה ברורה כי ייפוי הכוח הינו לצורך קידום המתנה למשיבה, הרי שאין נפקות להבנתו של עו"ד ברזילי את הסיטואציה, כל עוד ברור כי המבקש עצמו חתם על ייפוי הכוח בלתי חוזר, בצמידות ולמען קידום המתנה למשיבה.
הסכם הממון כוויתור בכתב על רשות החזרה מההתחייבות ליתן המתנה
153. למעלה מן הצורך, ועל אף העובדה כי הצדדים כלל לא טענו זאת בפני, יודגש כי הרי מלכתחילה המבקש וויתר כולי עלמא על רשותו לחזור בו מהמתנה בהסכם הממון אשר הינו חתום עליו, ואשר עו"ד ברזילי אף העיד בפני ביחס אליו:
154. לטענת עו"ד ברזילי, אשר בפניו כאמור נחתם הסכם הממון, הרי שהרקע להסכם הממון הינו כלהלן: "הוא הגיע אלי יחד עם ריטה וביקש לעשות הסכם ממון...הוא בא אלי ואמר אני רוצה לדאוג לריטה. אני רוצה שהכול יהיה מסודר וכתוב והוא ידע בדיוק מה שהוא רוצה לעשות". ( עמוד 19, שורה 18 ואילך).
ובהסכם הממון עצמו, אשר נכרת כאמור לעיל בין הצדדים ביולי 2011, הצהירו הם כי הזכות לאיזון משאבים תוקנה לכל אחד מהצדדים "בתום 30 יום מיום שהגיש אחד הצדדים הודעה על כוונתו להיפרד.....".
155. עוד הצהירו הם כי "הנכסים הבאים לא יאוזנו בין הצדדים ויהיו בבעלותה הבלעדית של האשה בלבד והבעל לא יהיה זכאי לכל זכויות או חלק בהם: הדירה ברחוב ויצמן 19/2...". בהסכם הממון מצהיר המבקש כי "אם תוגש ע"י אחד הצדדים דרישה לפרידה כנגד הצד האחר...יסכים הצד האחר לבקשת הפרידה ללא כל תנאי למעט תנאי הסכם זה והפעלתו בעין".
156. יוצא שמסמך זה מהווה אף הוא וויתור לכל דבר ועניין של המבקש על זכות החזרה בו ממתן המתנה בעתיד. המבקש, מרצונו החופשי, חתום על מסמך חוזי אשר בו הוא עצמו מוותר לעולמי עד וגם בהינתן פרידה, על זכותו לחזור בו בסופו של יום ממתן המתנה למשיבה.
157. זאת ועוד, עו"ד ברזילי אשר בפניו נחתם הסכם ממון זה העיד בפני בבקיאות רבה בעניין זה וטען כי המבקש הוא שהניע את המהלך של כתיבת הסכם הממון, מתוך שאיפה שהכול יהיה מסודר, ומתוך רצון לדאוג לעתידה של המשיבה.
158. לאור כל האמור, קובעת אני כי המבקש לא יכול היה לחזור בו ממתן המתנה באופן חד צדדי, בין אם מסקנתי היתה כי המדובר בהתחייבות לתת מתנה, היות וויתר הוא על כך בכתב באופן ברור ביותר על זכות החזרה, הן בחתימתו על יפוי הכוח הבילתי חוזר והן בחתימתו על הסכם הממון.
159. משהגעתי למסקנה כי המבקש לא יכול היה לחזור בו מהמתנה באופן חד צדדי, אדון בטענת המבקש כי המשיבה הסכימה לוותר על המתנה, בחתימתה על המסמך מיום 4/5/15 תמורת 250,000 ₪ ששולמו לה ע"י המבקש.
חתימת המשיבה על המסמך מיום ה- 4/5/15.
160. לתיק הוגש מסמך, אשר הינו למעשה מעין פתקית החתומה ע"י המשיבה, מסמך הנושא את התאריך של יום ה- 4/5/15 ובו, על פניו, מצהירה היא כלהלן:
"...אני ריטה הבר....מבקשת לבטל את חזקתי/בעלותי בדירה ברחוב ויצמן 19/2 בש של גדעון אונטרמן" (כך במקור), ומתחת צורפה חתימתה.
161. על פניו- עסקינן במסמך וויתור על הנכס. דה עקא שהמשיבה, טענה כי מסמך זה נלקח ממנה בכפייה ותחת ניצול חולשתה. בהקשר אחד טענה היא בפני כי הדברים הוכתבו לה ובהקשר אחר כי הדברים נכתבו בכתב ידו.
162. בכתב הגנתה המקורי טענה המשיבה כי מעולם לא הסכימה היא לבטל את העסקה וטענה כי רכשה את הנכס תמורת 300,000 ₪ , והתעלמה מקיומו של המסמך על אף טענות המבקש בענין ( ראה סעיף 10 לכתב התביעה המקורי), ואילו בכתב הגנתה המתוקן טענה היא כי "התובע ביקש ממנה לבטל את עסקת המתנה בצעקות רמות. הנתבעת השיבה שבשל העסקה נמנעת ממנה היכולת לרכוש את דירתה מעמידר כזכאית או בהנחה משמעותית ולכן אם הוא רוצה שיקנה לה דירה אחרת... בשל הצעקות הרמות והתרגשות התובע, ומשהרגישה היא מאויימת ותוך מחשבה כי ללא חתימה בפני עורך דין על מסמכי המתנה או ביטול חדשים אין לפעולותיה כל תוקף חתמה היא על נספח ד כאשר מכאן והלאה סירבה היא לעשות לביטול עסקת המתנה".
163. בנסיבות אלו ובשים לב כי המשיבה הודתה בפניי כי אכן חתמה היא על המסמך מיום 4/5/15 על בית המשפט להכריע, האמנם ניתן לקרוא פתקית זו כוויתור על המתנה? האם וויתרה המשיבה בחתימתה על המסמך, על המתנה שניתנה לה ע"י המבקש? האמנם טענותיה של המשיבה כי החתימה על המסמך נלקחה ממנה שלא כדין, הוכחה על ידה וככל שכן, האם יש בהן בכדי לבטל את הסכמתה לוותר על המתנה.
164. היות והמשיבה הודתה בפניי כי היא אכן חתמה על המסמך מיום 4/5/15 בנוכחות המבקש, לבקשתו ולטובתו של המבקש, סבורתני שיש לראות במסמך מיום 4/5/15 , הסכם מחייב בין הצדדים.
165. המשיבה כאמור לא הכחישה את קיומו של ההסכם ותוקפו, אולם טענה היא בפניי בכתב הגנתה המתוקן כי חתמה על המסמך עקב איומים שאיים עליה המבקש באותו היום והיות וחששה היא לחייה.
166. העיקרון המנחה בדיני החוזים, והוא שהסכמים יש לקיים: נשיא בית המשפט העליון בדימוס השופט אהרון ברק עמד על חשיבות העיקרון של כיבוד חוזים ואכיפתם בקובעו: "...דיני החוזים לא באו אך להגביר היעילות הכלכלית. הם באו לאפשר חיי חברה תקינים. חוזה יש לקיים - ולא רק לשלם פיצוי בגין הפרתו - כי בכך מעודדים בני אדם לקיים הבטחותיהם. קיום הבטחות עומד ביסוד חיינו, כחברה וכעם" (ד"נ 20/82 אדרס נ' הרלו אנד ג'ונס פ"ד מב(1) 221, 278).
167. משעסקינן במסמך מחייב בין הצדדים, ראשית אדרש לעילות לביטול חוזה כקבוע בחוק החוזים: עילות הביטול האפשריות הינן עילת הכפייה והעושק.
168. סעיף 17 לחוק החוזים קובע כלהלן: "...(א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה. (ב) אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לענין סעיף זה...".
169. הפסיקה קבעה ככלל, כי ייראו ככפיה כל אמצעי שאינו חוקי, וכן שימוש באמצעים חוקיים כדי לגרום לאדם לחתום על הסכם אינו מהווה כפיה (ראו ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שניה, תשנ"ה בעמ' 236) וד' פרידמן, נ' כהן "חוזים" (כרך ב', תשנ"ג בעמ' 898)). דה עקא, שיש לזכור, כי גם הפעלה של אמצעים חוקיים כפופה לסייגים ולהכרעה האם הלחץ מהווה בנסיבות המקרה, לחץ פסול.
170. באשר לטענת ביטול בגין "עושק", האמור בסעיף 18 לחוק, הרי שעל ביטול מחמת עושק לעמוד בשלשה תנאים מצטברים: מצבו של המתקשר: דהיינו מצוקה, או חולשה שכלית / גופנית או חוסר ניסיון, התנהגות הצד השני, דהיינו האם הוא ניצל את מצבו של המתקשר, וכן האם תנאי החוזה, אשר נוצרו כתוצאה ממצבו של המתקשר והתנהגות הצד השני, חורגים באופן בלתי סביר מהמקובל. (ועל כך ראו ע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון, פ"ד לו (1), 762, בעמ' 767).
171. נפסק, כי היסודות העומדים ביסוד עילת העושק אינם רק מצטברים אלא גם "שלובים זה בזה ככלים שלובים", וכי "כל אחד מן היסודות צריך להתקיים במלוא-תוקפו". יסודות העילה "אוצלים זה על זה", ומקימים "קשר דו-צדדי, קשר של סיבה ומסובב" (ג' שלו, דיני חוזים – החלק הכללי, התשס"ה, עמ' 344, 350-351). בהקשר זה הדגישה הפסיקה, כי קיומו הברור ואופיו החמור של כל אחד מן היסודות האלה עשוי לשמש סימן וראיה לכך כי נתקיימו בו, בהסכם, היסודות האחרים, המקימים את עילת העושק", וכי כך למשל, תנאי חוזה גרועים במיוחד עשויים לעורר חשש בדבר העדר גמירות הדעת של המתקשר-הנפגע, כמו גם "חולשה חמורה" שלו שתחייב בדיקה קפדנית של סבירות התנאים שנקבעו בהסכם (ראה ע"א 3156/98 בן ישי נ' ויינגרטן, פ"ד נה (1) 939, 948).
172. בשונה מעילת הכפייה שם נדרש שהמצוקה תגרם מלחץ שהפעיל הצד שכנגד, בעילת העושק אין דרישה כזו ודי שהצד השני ניצל את המצוקה. הבדל נוסף הוא מידת הפגם ברצון- בספרם של פרידמן וכהן הנ"ל (בעמ' 979) הם סבורים כי ע"פ עילת העושק, די בפגם "מתון" יחסית לזה הנדרש בעילת הכפייה.
173. למרות זאת יש לזכור כאמור, כי עילת ביטול מחמת עושק יכולה לקום אך ורק אם תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל, וככל שהתנאים יותר בלתי סבירים, כך ניתן להסתפק בפגם "מתון" יותר. למרות זאת קבעה הפסיקה, כי על מנת להגן על בטחון המסחר החופשי, לא כל מצוקה או חולשה מצדיקים מסקנה כי המדובר בעושק, ויש להראות כי המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית וחוסר הניסיון הם כבדי משקל, אשר השפיעו על העשוק והסיטו את שיקול הדעת שלו סטייה של ממש.
174. ויודגש- חובת ההוכחה לפגם בחוזה בשל עילת כפייה או עושק מוטלת על הנפגע ובמקרה דנן על המשיבה.
175. באשר לדרכים לביטול חוזה כזה, קבעו החוק וההלכה הפסוקה כלהלן: סעיף 20 לחוק החוזים קובע את הדרך לביטול חוזה:
"ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה."
176. מלשונו של החוק ניתן ללמוד ראשית, כי אין ביטול בהעדר הודעת ביטול. ההודעה היא מהלך משפטי חד צדדי , ולכן, למעשה, בהודעה שניתנה זמן בלתי סביר לאחר שנודע למבטל על עילת הביטול אין כדי לבטל את ההסכם.
177. באשר למועד ההודעה פסק בית המשפט העליון, כי המונח "תוך זמן סביר" הוא מן הדברים שאין להם שיעור קבוע והוא משתנה ממקרה למקרה. לעיתים תקופה של כמה ימים תיראה בלתי סבירה לחלוטין ואילו לעיתים תקופה ארוכה של חודשים תיראה סבירה לגמרי, הכל לפי נסיבותיו הקונקרטיות של כל הסכם והסכם. בחינת הזמן הסביר למתן הודעת הביטול תיבחן ע"פ העובדות, ע"פ מהות ההסכם וע"פ והתנהגותם של הצדדים (ראו בין היתר ע"א 760/77 גדעון בן עמי ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ).
178. לעניין הודעת הביטול, הרי שהשיקול המנחה הוא השינוי במצבו של הצד השני לרעה (ראו ד' פרידמן ונ' כהן חוזים). כמו כל זכות – גם את ברירת הביטול יש להפעיל בתום לב (ראו ע"א 2643/97 שלמה גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ), ואין לאפשר למתקשר להמתין פרק זמן מופרז, ולבחור אם להפעיל את ברירת הביטול כשנוח לו. אם חלף פרק זמן סביר באופן שנפגע הצד שכנגד או שנפגעים צדדים שלישיים – תישלל זכותו של הנפגע כתוצאה מהפגם לבטל את החוזה. ניתן לראות אפוא בדרישה לבטל את החוזה תוך פרק זמן סביר משום ביטוי נוסף של עקרון תום הלב.
179. בענייננו, טענה המשיבה לראשונה, בכתב הגנתה המקורי, כי לא ביטלה את העסקה כלל וכלל, והתעלמה כליל מהמסמך עליו חתמה ביום 4/5/15 וזאת על אף טענות המבקש בענין בסעיף 10 לכתב התביעה המקורי, וטענה כי קנתה את הדירה ולא קיבלה אותה במתנה. בהמשך ההליך, בכתב הגנתה המתוקן, הודתה כי חתמה על מסמך הוויתור מיום 4/5/15 אך בשל כך שחשה היא מאויימת.
180. המשיבה בתצהירה טענה כי במעמד החתימה התבקשה היא ע"י המבקש להגיע לביתו, משנכנסה לבית נעל המבקש את הדלת , ובצעקות רמות דרש לבטל את עסקת המתנה, הוויכוח התלהט והוא אחז בחוזקה בידי. הרגשתי מאויימת, "נלחצתי וחתמתי בלית ברירה על המסמך שכתב בכתב ידו...". עוד לטענתה, ידעה היא על עברו האלים של המבקש, וכן היא עצמה חוותה אירוע אלים מצידו בעבר במסגרת הקשר הזוגי ביניהם, ולפיכך חששה היא ממרותו הפיסית וחתמה היא על המסמך בעודה מאמינה בסתר ליבה שעל חתימה על פתקית בנסיבות כאלו, וללא מסמכים מחייבים ועורכי דין לא תהא כל משמעות לעניין הוויתור על המתנה שהוא העניק לה.