הראיות תומכות אפוא במסקנה שהודעת העמותה לעיתונות אינה בגדר חזרה מהצעה של המדינה. היפוכם של דברים, עולה כי המדינה הצהירה שתמשיך לשמר את כל פעולותיה המהותיות לשם מציאת השבויים והנעדרים, ואף הומלץ באופן קונקרטי להמשיך ולהציע את הפרס. מטעם זה גם הורדת מרבית שלטי הפרסום אינה מלמדת על חזרת המדינה מהצעת הפרס. מהראיות עולה שהשילוט היה חלק מהפעילות השוטפת של העמותה. ההחלטה להורידם אינה מלמדת אפוא בנסיבות העניין על החלטה לחזור מההצעה. לא ביטול הפרס, אלא צמצום היקף פרסומו במסגרת הפסקת מימון הפעילות השוטפת של העמותה. ובכל מקרה, הניצע הסביר – שנקודת מבטו היא החשובה – אינו למד מהורדת השילוט שהפרס כבר אינו מוצע. כאמור, ההקשר של איתור שבויים
--- סוף עמוד 33 ---
ונעדרים אינו בגדר מבצע חד פעמי, ואך טבעי הוא שמעת לעת יוסרו פרסומים שמיצו את כוחם הפרסומי.
שלא בשולי הדברים, הנטל להוכיח את הטענה בדבר חזרה מהצעה מוטל על המדינה, בשל אופי הטענה – בדומה להודאה והדחה (ראו רע"א 296/11 נג'אר נ' עליאן, [פורסם בנבו] פסקה 7 לפסק הדין (23.2.2012), וכן חוות דעתו של חברי, השופט י' עמית, שם: "דיני הראיות הולכים אחר המשפט המהותי ונטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט... לכך יש להוסיף כי במקרה דנן הבעלים נדרש להוכיח עובדה שלילית – שהוא לא מכר למשיב את הדירה. כידוע, בהוכחת עובדה בעלת יסוד שלילי, ניתן להסתפק בכמות פחותה של ראיות"). לכן, גם אם הייתי מניח שאין ראיה בעלת משקל לכאן או לכאן – ואין זו קביעתי – יש לקבוע כי הפסקת פעילות העמותה לא היוותה, כשלעצמה ובאופן מיידי, חזרה של המדינה מהצעת הפרס. כאמור, השלב הראשון במסגרת חזרה מהצעה הוא הוכחת חזרה מן ההצעה. בית המשפט המחוזי קבע כי המדינה לא חזרה בה מן ההצעה. זוהי קביעה עובדתית במהותה, ובכגון דא אין זה נהוג להתערב בערכאת הערעור. בכל מקרה, מסקנה זו עולה מהחומר שהגישה המדינה.
23. עד עתה עסקנו בשלב הראשון הקבוע בסעיף 3 לחוק החוזים – הוכחת החזרה מן ההצעה. אלא שהמדינה אינה צולחת גם את משוכת השלב השני – דרך החזרה, אפילו היינו מניחים שהפסקת תקצוב העמותה עולה לכדי חזרה מן ההצעה. גם מתוך הנחה שיש לפרש את ההודעה על הפסקת פעילות העמותה כחזרה של המדינה מהצעת הפרס – וכאמור, הנחה זו נסתרה – סבורני כי בנסיבות העניין צדק בית המשפט המחוזי בקבעו כי הודעה זו לא פורסמה כנדרש. סעיף 3(א) לחוק החוזים קובע כי "המציע רשאי לחזור בו מן ההצעה בהודעה לניצע". סעיף 60(א) לחוק החוזים, שכותרתו "דרך ומועד למסירת הודעה", קובע: "הודעה לפי חוק זה תינתן בדרך המקובלת בנסיבות הענין". הפסיקה הישראלית הדנה בסוגיית הדרך המקובלת אינה רבה, וגם היא מתרכזת בעיקר בשאלת דינו של מי שידע על החזרה גם ללא הודעה פורמלית (ראו למשל ע"א 7824/95 תשובה נ' בר נתן, פ''ד נה(1) 289 (1998); פרידמן וכהן, עמודים 280-277). המדינה טענה כי אפשר לחזור מהצעה לציבור בקלות רבה יותר מחזרה מהצעה רגילה, שכן ממילא לא ניתן לוודא כי מי שנחשף להצעה ייחשף גם להודעת החזרה מן ההצעה. אלא שהעמדה הרווחת בספרות ובדין המשווה הפוכה, ומעמידה את החזרה מן ההצעה לציבור במדרגה גבוהה יותר מהחזרה מהצעה רגילה.