--- סוף עמוד 36 ---
דובר על עדות מידיעה אישית כי האתר נסגר, אלא עדות כי האתר אמור היה להיסגר או כי ניתנה הוראה כזו. יתכן גם שהכוונה הייתה לכך שהאתר הפסיק להתעדכן, אך מבלי שהודעת הפרס נמחקה ממנו. לא ניתן לראות אפוא באותן שתי מילים – "האתר נסגר" – סתירה לעדותו של מערער 2 כי אתר האינטרנט היה פעיל והציג את מודעת הפרס במועד הרלוונטי של מציאת הגופה.
אף אחד מן הצדדים לא התייחס למוקד הטלפוני שפורסם על גבי השלטים, מלבד הערתו של מר בן ראובן בעדותו לפיה נסגרו "המערכים התקשורתיים" של העמותה, שאין זה ברור מה נכלל בהם. כאמור, מעדותו עולה לכאורה כי לא מדובר בידיעה אישית, אלא בהוראה שהייתה קיימת שלא ברור האם בוצעה, באיזה אופן ומתי. משמע כי גם בהקשר זה לא הוכיחה המדינה את הטענה כי דבר הפסקת פעילות העמותה פורסם באופן שבו הניצע הסביר, שחזה בפרסום על גבי שלטי הפרסומת, היה יכול לדעת עליו באופן סביר.
נזכיר שוב את נתון מפתח: נטל השכנוע ביחס לחזרה מן ההצעה מוטל על המדינה. לכן, ככל שנותרה עמימות עובדתית ביחס לפעילות אתר האינטרנט והמוקד הטלפוני – וזה אינו המצב – עומד לה הדבר לרועץ. המסקנה היא כי לא רק שהמדינה לא הוכיחה את השלב הראשון של סעיף 3 לחוק החוזים – החזרה מן ההצעה – ודי בכך כדי לדחות את טענתה; אלא היא לא הוכיחה גם עמידה בשלב השני – דרך החזרה. לאמור, לא הוכח שההודעה בדבר הפסקת פעילות העמותה פורסמה באתר האינטרנט או במוקד הטלפוני, ודאי לא באופן בולט ותוך הסרת הצעת הפרס. בה בעת, עצם פרסום ההודעה לעיתונות, הדיווחים הנוספים בעיתונות והסרת חלק מן השלטים אינם בגדר "הדרך המקובלת בנסיבות העניין". כך עובדתית וכך משפטית. הניצע הסביר שנחשף להצעת הפרס באמצעות שלט החוצות, והיה מעוניין לבחון האם הצעת הפרס עודנה בתוקף כדי לכלכל את צעדיו, נדרש היה לפנות למוקד הטלפוני או לאתר האינטרנט של העמותה.
25. להשלמת התמונה נתייחס לסוגיית השליחות. כאמור לעיל, המדינה ביססה את פקיעת ההצעה רק על מועד הקיבול. אלא שבתוך מסגרת זו התייחסה, בין היתר, להפסקת תקצוב הפעילות השוטפת של העמותה על ידי המדינה, להודעת העמותה על הפסקת פעילותה, ולכך שפרסום הפרס לאחר מכן נעשה על ידי העמותה ללא קשר למדינה וללא ידיעתה. בהליך קמא טענה המדינה כי אין יחסי שליחות בינה ובין
--- סוף עמוד 37 ---
העמותה, אך עמדה זו נדחתה בפסק הדין, והמדינה לא הסתייגה מקביעה זו בטיעוניה בערעור. לנוכח קביעה זו של בית המשפט המחוזי, יתכן שהיה מקום לדון בשאלת התוצאות המשפטיות של פרסום מודעת הפרס על ידי העמותה ללא ידיעת המדינה. סוגיה זו מובילה אל דיני השליחות. אלא שהצדדים לא התייחסו לסוגיה זו בטיעוניהם, למעט אזכור אגבי של הנושא בטיעונים בעל פה לפנינו, בעקבות שאלת בית המשפט. ומכל מקום, הדיון בדיני השליחות מבוסס על ההנחה שהמדינה חזרה בה מההצעה, אלא שהעמותה המשיכה לפרסם את ההצעה ללא הרשאת המדינה. כאמור, התשתית שהוצגה מלמדת על כך שהצעת הפרס הייתה בתוקף, ושהמדינה הייתה מעוניינת להמשיך ולשמרה. מכאן שאין צורך להרחיב את הדיון בדיני השליחות, מה גם שסבורני כי דיון זה – שלא נערך על ידי הצדדים וממילא אינו בעל נפקות בנסיבות העניין – לא היה מסייע למדינה בשורה התחתונה.