ברם, לאחר כתיבת דבריי אלה, הגיעה לידי חוות דעתו של חברי, השופט עמית. חברי התייחס בהרחבה לדיני השליחות תוך יישומם על נסיבות המקרה, והגיע למסקנה שלפי דיני השליחות אין לזקוף לחובת המדינה את פעולות העמותה לאחר הפסקת פעילותה. לפי מסקנה זו (וכאמור, להשקפתי ההנחה העובדתית של חברי בדבר חזרת המדינה מההצעה לא הוכחה, לא נקבעה על ידי ערכאה קמא ולא נטענה על ידי המדינה כפי שהוצגה), לא ניתן לייחס למדינה את הפרסומים שעדיין היו תלויים מטעם העמותה. לנוכח מסקנה זו והחידוש ההלכתי שקבע חברי כדי להגיע אליה, אבהיר מדוע לעמדתי גם דיני השליחות אינם יכולים לסייע למדינה.
26. אם ננסח את הקו המשפטי העולה מדברי חברי באמצעות לשון חוק השליחות, התשכ"ה-1965, השליחות הסתיימה עם הודעת המדינה-השולחת לעמותה-השלוחה על הפסקת התקצוב והפסקת פעילות העמותה. אפס, למרות סיום השליחות המשיכה העמותה לפרסם את הצעת הפרס, באופן שהוביל לקבלת ההצעה. ביחס למקרה כזה קובע סעיף 15(ב) לחוק השליחות כך:
"לא ידע הצד השלישי על סיום השליחות, זכאי הוא לראותה כנמשכת...".
לשון אחר, במקרה שבו השלוח הוסיף להציג עצמו כשלוח חרף סיומה של השליחות, הצד השלישי זכאי לראות את השליחות כנמשכת ואת השולח כבעל דברו. נעיר כי אפשרות זו מסויגת למצבים שבהם השלוח פעל לאחר סיום השליחות בגדרי הרשאתו
--- סוף עמוד 38 ---
המקורית, והסעיף אינו חל על מקרים שבהם השלוח חרג לאחר סיום השליחות מהרשאתו (אהרן ברק חוק השליחות כרך ב 1324 (1996) (להלן: ברק)). יישום תוצאת סעיף 15(ב) על הנסיבות דנן כפי שהוצגו על ידי חברי מוביל, על פני הדברים, לכך שהמערערים רשאים לראות במדינה את מציעת הפרס, למרות שבעת מציאת הגופה המדינה חזרה בה מן ההצעה וגורמי המדינה לא ידעו כי הפרס עודנו מוצע לציבור (זו התוצאה אליה הגיע בית משפט זה בע"א 318/82 יעבץ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לח(4) 85 (1984) (להלן: עניין יעבץ), שגם בו נדונה הצעה לציבור באמצעות שלוח). יחד עם זאת, חברי סבור כי אין תחולה לסעיף 15(ב) במקרנו משני טעמים: ראשית, לנוכח הפרסומים בדבר הפסקת פעילות העמותה היה על המערערים לדעת על סיום יחסי השליחות, ואין הם יכולים לראותה כנמשכת. שנית, מכיוון שהמערערים לא שינו את מצבם והסתמכו על הודעות הפרס שנותרו לאחר הפסקת פעילות העמותה.
27. שני טעמיו של חברי שורשם אחד, והוא התוצאה הקבועה בסעיף 15(ב) מבחינת המדינה-השולחת. אנוסה היא לבצע חוזה שבקיומו לא הייתה חפצה במועד הרלוונטי (כך אנו מניחים בשלב זה של הניתוח). לפי סעיפים 9-8 לחוק השליחות אמנם עומדות למדינה, במערכת היחסים שבינה ובין העמותה, התרופות הניתנות בשל הפרת חוזה, אך בשל מצבה הכלכלי של העמותה נחמה זו מועטה היא. על רקע זה ניתן לשולח תריס מפני אחריותו לפי סעיף 15(ב), המצוי בסעיף 18 לחוק: "לענין חוק זה רואים אדם כיודע דבר אם היה עליו כאדם סביר לדעתו או שקיבל עליו הודעה בדרך הרגילה" (לעניין היחס בין החלופה של "דרך רגילה" לחלופת הידיעה כאדם סביר ראו ברק, עמודים 1428-1424; גואלטירו פרוקצ'יה דיני שליחות בישראל 399-397 (1986) (להלן: פרוקצ'יה)). לפי סעיף 15(ב), התרופות העומדות לצד השלישי כפופות לכך שהוא לא ידע על סיום השליחות, ולכן יכול השולח להתגונן מפני ראיית השליחות כנמשכת באמצעות פרסום הודעה על סיום השליחות בדרך הרגילה או בדרך שעליה אמור לדעת אדם סביר. חברי סבור כי בענייננו, פרסום ההודעה על הפסקת פעילות העמותה בעיתונות עונה לקריטריון הקבוע בחוק, ולכן רואים את המערערים כאילו ידעו על סיום השליחות. עמדתי שונה, ואין צורך להאריך בדיון זה, החופף במידה רבה לדיון שנערך לעיל בתחולת סעיף 60 לחוק החוזים. סיום השליחות פורסם בהודעות לעיתונות, אלא שהשליחות עצמה פורסמה באמצעות שילוט חוצות, אתר אינטרנט ומוקד טלפוני, והוסיפה להיות מפורסמת בכל מקורות התקשורת הללו גם לאחר ההודעות בעיתונות על הפסקת פעילות העמותה. זאת, שכן דבר השליחות פורסם