--- סוף עמוד 39 ---
בכריכה אחת עם הצעת הפרס – היות העמותה פועלת מטעם הממשלה, כפי שנכתב באתר האינטרנט שאליו הפנו שלטי הפרסומת. בנסיבות כאלה אין לראות את המערערים כמודעים להפסקת השליחות אם לא ידעו על כך בפועל, וכזאת לא נטען ובטח שלא הוכח.
הטעם השני העומד ביסוד עמדתו של חברי הוא קיומה של "הלכה מקובלת" בפסיקת בית משפט זה, לפיה תנאי לראיית השליחות כנמשכת לפי סעיף 15(ב) לחוק השליחות הוא הסתמכות בפועל על קיום השליחות ושינוי מצב, ואצלנו – "הנעה לפעולה" או "השקעת משאבים" מטעם המערערים כדי לזכות בפרס, שנעשו בעקבות אי-הסרת מודעות הפרס לאחר הפסקת פעילות העמותה. לפי קו זה, המערערים היו יכולים לראות את השליחות כנמשכת ולכרות חוזה עם המדינה רק אם היו מוּנעים או משקיעים משאבים בעקבות הפרסום שנותר. מכיוון שמצאו את הגופה במקרה, ולא חיפשו אותה בעקבות הפרסום שנותר תלוי – אין הם זכאים לטעון כי כרתו חוזה עם המדינה.
דא עקא, איני סבור כי נקבעה הלכה כזו. היפוכם של דברים, הלכה פסוקה היא, מפיו של הרכב מורחב בדיון נוסף, כי לשם תחולת סעיף 15 אין צורך בהסתמכות בפועל ושינוי מצב. די בידיעה על יחסי השליחות (ואף ידיעה שמקורה בטרם הסתיימה השליחות), לצד סברה שהם עודם נמשכים בעת ביצוע הפעולה המשפטית. בנסיבות כאלה, ובכפוף לכך שעל השולח לדעת כי עליו למסור הודעה לאדם השלישי – אי-מתן הודעה כזו מאפשר לאדם השלישי לראות את השליחות כנמשכת (לעניין חלק מהתנאים הללו ראו ע"א 1808/11 אוחנה נ' ברימט, [פורסם בנבו] פסקאות 45-43 (20.1.2015)). ובלשון השופטת ט' שטרסברג-כהן, שאליה הצטרפו השופטים ש' לוין, א' גולדברג וג' בך, בניגוד לעמדת המיעוט של השופט מ' חשין:
"סעיף 15 נותן בידי שלוח וצד שלישי זכות לראות שליחות כנמשכת לאחר שהסתיימה... אין לדעתי נפקות לעובדה שהבן לא העביר את הנכס לאחר... השאלה אם ההתחייבות בוטלה אם לאו, כמו השאלה אם הבן שינה מצבו אם לאו, אינן בתחום דיני השליחות... לפיכך, אי-העברת הנכס לצד שלישי אינה רלוואנטית" (דנ"א 1522/94 נייגר נ' מיטלברג, פ"ד מט(5) 314, 330 (1996)).
--- סוף עמוד 40 ---
כך להלכה וכך למעשה: בדנ"א נייגר נדונו הזכויות בנכס מקרקעין, ונקבע כי האדם השלישי זכאי לראות את השליחות כנמשכת. זאת, אף על פי שהכרעה לפיה אין תוקף לפעולה שבוצעה מכוח השליחות שהסתיימה לא הייתה גורמת לאדם השלישי כל נזק (מלבד, אולי, אבדן דמי האגרה ששולמה בלשכת רישום המקרקעין). אף לא הייתה הסתמכות ולא נגרם נזק לכל גורם אחר. בכל זאת נקבע כי הפעולה המשפטית תקפה וכי האדם השלישי זכאי לזכויות במקרקעין, וזאת לנוכח לשונו המפורשת של סעיף 15(ב) לחוק השליחות, שאינה דורשת הסתמכות בפועל: "לא ידע הצד השלישי על סיום השליחות, זכאי הוא לראותה כנמשכת". הנוסח אינו "לא ידע הצד השלישי על סיום השליחות, ושינה את מצבו בהסתמך על מצג בדבר קיום השליחות, זכאי הוא לראותה כנמשכת" (השוו לסעיף 5(ב) לחוק המתנה, התשכ"ח-1968, הקובע מפורשות כי "כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה"). לכן די בידיעה על השליחות (עוד לפני סיומה) ובאי-ידיעה על סיומה, כדי שיחול סעיף 15(ב) על פעולות משפטיות שעשה אדם שלישי שלא ידע על סיום השליחות. פה, די בכך שהמערערים ידעו כי הפרס הוצע על ידי העמותה כשלוחה, דהיינו מטעם מדינת ישראל (וכך אכן יש לקבוע – ראו הנימוקים לעיל בפסקה 5), וכי בעת קיבול ההצעה עדיין סברו כי הפרס מוצע על ידי העמותה מטעם המדינה, שכן דבר סיום השליחות לא פורסם באופן הראוי. השאלה אם "הוציאו הוצאות" או הונעו לפעולה דווקא בגלל הפרסום שהוצג בין הפסקת פעילות העמותה למציאת הגופה – אינה רלוונטית על פי החוק וההלכה הפסוקה לקביעת התוקף המשפטי של הקיבול שביצעו בתגובה להצעה.