אכן, חברי מזכיר ומצטט שורה של פסקי דין שבהם הודגשה חשיבות אינטרס ההסתמכות במסגרת ההסדרים השונים של דיני השליחות. אף ניתן למצוא התייחסות לכך שסעיף 15 לחוק השליחות נועד גם להגן על הסתמכותם של אנשים שלישיים, לצד ההגנה על ציפייתם. ברם, בכל אותם פסקי דין אין קביעה כי במסגרת סעיף 15 לחוק נדרשים הסתמכות ושינוי מצב לרעה כתנאי לתחולת הסעיף. משל למה הדבר דומה (ושמא לא משל הוא), למובאות בספרות ובפסיקה בעניין חשיבותם של חוזים לשם הגנה על אינטרס ההסתמכות של הצדדים ונכונותם ולהוציא הוצאות לשם קידום החוזה. ברם, דיונים אלה שניתן למצוא למכביר, אין פירושם קיומה של הלכה מושרשת או מקובלת לפיה תנאי להכרה בתוקפו של חוזה הוא הנעה לפעולה, השקעת משאבים או נטילת סיכון על יסוד החוזה.
--- סוף עמוד 41 ---
28. והערה בדבר הדין הרצוי. סוגיה זו מורכבת יותר מכפי שהיא נראית במבט ראשון. ניתן לשוב ולשאול: כיצד יש להסביר את התוצאה של "שליחות נמשכת", שבגדרה השולח עלול להתקשר בחוזה למרות שחזר בו מרצונו להתקשר בחוזה כזה? הזכרנו לעיל מספר מנגנונים המרככים תוצאה זו, אך ניתן להוסיף הסבר נוסף הנוגע לתכליות הדין. ההסדר הקבוע בסעיף 15(ב) מיטיב עם הצד השלישי. הוא מרחיב את מעגל ה"מבטחים" שלו מפני פעולה של השלוח שאינה על דעת השולח, ומאפשר לו לראות גם את השולח כבעל דברו. בעניין יעבץ הסביר השופט ברק את ההגיון המונח ביסוד סעיף 15(ב):
"צד שלישי, שאינו יודע על סיום יחסי השליחות, הרשות בידו לראות את השליחות כנמשכת. דומה שהטעם לדין מיוחד זה מקורו ברצון להגן על הצד השלישי ולהגשים את ציפייתו הסבירה. מקור ציפייתו של הצד השלישי לקיומה של הרשאה הוא בהתנהגותו של השולח, אשר יצר את ההרשאה המקורית. השולח אינו 'זר', אלא הוא יצר בהתנהגותו שלו את יחסי השליחות המקוריים. בנסיבות אלה, מן הדין שיוטל עליו הנטל להודיע לצד השלישי על שינוי שחל בהם, שכן הצד השלישי עשוי להניח, כי יחסי השליחות המקוריים ממשיכים להתקיים. אם השולח אינו עושה כן, מן הדין שיישא בסיכון 'הראשוני'" (שם, עמוד 89. וכן ראו ברק, עמודים 1317-1316).
אם כן, דגש אחד הוא בצד השלישי, שעל ציפייתו הסבירה ועל הסתמכותו הפוטנציאלית יש להגן (ודוקו – בעיקר על הציפייה), ודגש שני מושם בשולח, שיצר ציפייה זו בהודעתו על יחסי השליחות. יושם אל לב כי ביסוד שני הדגשים ניצבת ההנחה שהשולח יכול להודיע לצד השלישי על סיום השליחות, ולכן מוצדק להטיל עליו את האחריות כאשר הוא אינו עושה כן. יוזכר כי אף בהצעת פרס לציבור ישנן דרכים להודיע לציבור על חזרה מן ההצעה, ולכן המקרה שלנו אינו מעורר קושי בהיבט זה, למרות שההצעה לא הופנתה כלפי צד שלישי קונקרטי. זהו היסוד לעמדה בספרות ובפסיקה המדגישה כי כאשר דבר השליחות נודע לצד השלישי על ידי אדם "זר", ולא על ידי השולח, לא יהיה זכאי הצד השלישי לראות את השליחות כנמשכת, והתרופות שיעמדו לזכותו יהיו לכל היותר אלה הקבועות בסעיף 6(ב) לחוק השליחות, המכוונות כלפי השלוח בלבד (ברק, עמודים 1334-1332; ע"א 386/77 בלומנטל נ' ג'מיל, פ''ד לב(2) 677 (1978). מנגד ראו אברהם בן-נפתלי "לענין סיום השליחות ללא ידיעת צד ג'" עיוני משפט 1 503 (התש"ם)). כל זאת, בכפוף לכך שאם השולח ידע או