38. הקביעה כי מוּדעוּת להצעה היא תנאי להשתכללות חוזה עשויה לעורר קשיים יישומיים. מוּדעוּת היא מצב מנטלי: לא קל להתחקות אחריה והיא משתנה עם הזמן. ייתכן מצב שאדם ידע על הצעת פרס ובהמשך שכח ממנה; ייתכן שהוא היה מודע באופן כללי וברגע פעולת הקיבול לא חשב על ההצעה; ייתכן שתחילת הביצוע נעשתה בחוסר מודעות ותוך כדי הפעולה נודע על כך למבצע (ראו Restatement (Second) of the Law, Contracts § 51; Corbin, 331-333). הדוגמה הקרובה ביותר לענייננו היא מקרה שבו הוכרז פרס של 25,000$ למי שיעלה בחכתו דג מסויים שנשא תג זיהוי. הדייג סימונס שמע על ההצעה אך ידע כי סיכוייו לזכות בפרס נמוכים מאד, ובבוקרו של השישי באוגוסט 1958, יצא למלאכת יומו כשאת מחשבתו טרדו רעיונות אחרים. רק לאחר שהעלה בחכתו את הדג יקר הערך, ולאחר שבחן אותו שוב, הבין הדייג כי מזלו שיחק לו (Simmons v. United States 308 f.2d 160).
39. בענייננו, היישום של דרישת המודעוּת אינו מחייב דיון נרחב. על פי התשתית העובדתית שהונחה בפנינו, המערערים נחשפו למודעוֹת הפרס עוד קודם למציאת הגופה. גם אם ברגע מציאת הגופה הם לא חשבו על כך, וגם אם נדרש להם זמן קצר כדי לקשר את הממצא למודעת הפרס, הרי שמבחינת דיני החוזים, החשיבות העיקרית לא מיוחסת לרגע מציאת הגופה אלא למועד פעולת הקיבול, ובענייננו - העברת הדיווח על שרידי הגופה. בהמשך נידרש לשאלה אם נעשה קיבול כדין, אך בשלב זה ההנחה היא שבזמן הדיווח למשטרה המערערים חשבו גם על הצעת הפרס, ולכן שאלת המודעות להצעה אינה מעוררת קושי מבחינתם.
האם נדרש קשר סיבתי בין הקיבול לבין ההצעה?
40. מוּדעוּת היא תנאי הכרחי לרצון, אך תיתכן מודעות ללא רצון, ולכן השאלה הבאה היא מה דינה של התנהגות שתואמת את ההצעה מתוך ידיעה עליה, אך לא נעשתה במטרה לכרות חוזה. שאלה זו כוללת בתוכה שאלות-משנה רבות, שכן הרצון האנושי הוא עניין מורכב, ובין היתר, עשויות להיות מספר סיבות למעשה אחד. קצות המשרעת מספקים תשובה ברורה: אם התנהגותו של הניצע תואמת את ההצעה והיא נעשתה רק לצורך כריתת חוזה – היא עולה כדי קיבול; אם ההתנהגות תואמת את
--- סוף עמוד 77 ---
ההצעה אך ברור שהניצע אינו מעוניין בחוזה – אין קיבול (Richard A. Lord WILLISTON ON CONTRACTS 21 (4th ed. 1991) (להלן: Williston)). הבעיה מתעוררת אפוא במצבי הביניים.
גם בהקשר זה, המורכבות של השאלה נובעת מן הדרישה למפגש רצונות: קיבול אמור לבטא רצון להיענות להצעה וליצור יחסים חוזיים מחייבים. זהו תנאי הכרחי להשתכללות חוזה, וכאשר הרצון אינו ברור, מתעוררות שאלות. לענייננו השאלה היא מה דינה של פעולה שתואמת את פעולת הקיבול שהוצגה בהצעה, אך מי שביצע את הפעולה לא התכוון באותו זמן לבצע קיבול. כדי להדגים את התשובות השונות שניתנו לשאלה זו, נעזר שוב במקרים שהגיעו לבתי המשפט במדינות הים. אין בכוונתי להסיק מפסקי הדין על הדין הנוהג בישראל היום, אלא רק להמחיש שתי תוצאות אפשריות שאינן משוללות היגיון.