בשנת 1926 נרצחו באוסטרליה שני שוטרים, והממשל הציע פרס של 1,000 פאונד למי שימסור מידע שיוביל למעצרם של הרוצחים. קלארק נעצר בחשד לקשר למעשה, ולאחר מספר ימים מסר למשטרה מידע על הרוצחים. לאחר שהפושעים הורשעו, קלארק תבע את הפרס. ואולם גם על פי גרסתו של קלארק, בעת שמסר את המידע הוא התכוון רק לנקות את עצמו מחשד, וכוונתו לדרוש את הפרס התעוררה רק בשלב מאוחר יותר. בית המשפט דחה את תביעתו, וקבע כי מסירת המידע לא נעשתה על בסיס הצעת הפרס, ובהעדר מפגש רצונות – לא נכרת בין הצדדים חוזה מחייב.
לעומת זאת, בפסק הדין האנגלי Williams v Carwardine [1833] EWHC KB J44 נדון מקרה שבו גב' וויליאמס מסרה לשלטונות מידע שהוביל להרשעתו של בן-זוגה. ברקע עמדה מודעת פרס של 20 פאונד עבור מידע שיוביל ללכידתם של רוצחים. האשה היתה עדה לרצח, אך מסרה את המידע למשטרה רק לאחר אירוע שבו בן-זוגה היכה אותה, היא חשבה שימיה ספורים, וביקשה למרק את מצפונה. בפסק הדין נקבע כי הגב' וויליאמס זכאית לפרס הכספי למרות שמסרה את המידע "שלא על מנת לקבל פרס".
[היו שניסו להבחין בין שני המקרים, בטענה שמר קלארק מסר את המידע ברגע שבו כלל לא חשב על הצעת הפרס ולכן אינו זכאי, ואילו הגב' וויליאמס אמנם
--- סוף עמוד 78 ---
לא פעלה מתוך רצון לזכות בפרס אך היתה מודעת להצעה בזמן שמסרה את המידע (פרידמן וכהן, בעמ' 223 ה"ש 269)].
41. שאלת המניע מתחדדת כאשר מי שדורש את הפרס נדרש לבצע את הפעולה שאותה הוא מבקש לראות כפעולת קיבול. בהקשר זה ניתן להפנות למקרה שבו הנהלה של חברה הציעה פרס בסך 5,000$ לעובד שיסייע לעצור סדרת גניבות. אחד המפקחים בחברה, מר וויליאמס, תפס את הגנב. החברה סירבה להעניק לו את הפרס, ובין היתר נטען שאין לראות במעשיו קיבול להצעה, משום שמרגע שזיהה את הגנב, ממילא חלה עליו חובה חוקית לדווח על כך מיד למעסיק. בית המשפט דחה את הטענה וקבע כי גם אם קיימת חובה כזו, עדיין המפקח פעל מעבר לחובתו הרגילה כעובד כדי ללכוד את הגנב, ולפיכך הוא זכאי לפרס (Consolidated Freightways Corp. v. Williams, 139 Ga. App. 302 (1976)). סוג אחר של מקרים הוא כאשר שוטר לוכד עבריין נמלט במסגרת עבודתו, ואז מבקש את הפרס שהובטח. במקרים מסוג זה הנטייה היא ללכת בעקבות האינטואיציה השוללת את הזכאות לפרס (Board of Comm'rs v. Davis, 162 Ind. 60 (1904); Corbin, 357; לרנר, עמ' 270).