42. לדעתי, המניע להתנהגות אינו גורם מכריע לצורך השאלה אם ההתנהגות מהווה קיבול. כלומר, לא נדרש קשר סיבתי בלעדי (לפי "מבחן האלמלא") בין ההצעה לבין הקיבול. פעולת קיבול שנעשתה גם מסיבות אחרות, ולא רק מהרצון לכרות חוזה, מהווה קיבול כדין. דיני החוזים מבוססים על רצון, אך הרצון להיקשר בחוזה לא חייב להיות השיקול היחיד עבור הצדדים. בהיעדר פגם ברצון לפי פרק ב' לחוק החוזים, חוזה יהיה תקף גם אם הצדדים חתמו עליו מ"מניעים זרים" או בגלל אינטרסים נוספים. לכל היותר, הדרישה היא שהכוונה להתקשר בחוזה היתה אחת הסיבות להתנהגות, ודי בכך כדי לקיים את התנאי של "מפגש רצונות".
יחד עם זאת, ראוי להדגיש כי ההתקשרות החוזית עודנה מבוססת על מפגש רצונות, וגילוי הרצון בהתקשרות, מצד שני הצדדים, הוא תנאי הכרחי לתוקפה המשפטי. לכן, אם פעולת הקיבול נכפתה על המבצע – היא לא נחשבת קיבול כדין. לדוגמה: בתחילת המאה הקודמת נדון מקרה שבו הוכרז פרס בסך 25$ לטובת מי שיסייע ללכוד פורץ שגנב רכוש מבית ספר (השלל כלל, בין היתר, שתי תרנגולות). מאן דהוא נכנס לבר ודיבר על פרטי האירוע, ושוטר שישב בחדר האחורי שמע אותו וביקש ממנו מידע. כאן התפצלו הגרסאות: מוסר המידע טען כי הוא מסר לשוטר מידע מפליל
--- סוף עמוד 79 ---
על הפורץ מתוך רצון טוב, ולכן הוא זכאי לפרס; ואילו השוטר טען כי הלה ניסה להתחמק ומסר את המידע רק לאחר שנאלץ לעשות זאת כדי לא להגיע למשרדו של השריף. בית המשפט העדיף את גרסתו של השוטר וקבע כי המידע נמסר מתוך פחד להיעצר ולא מתוך ציפיה לקבל את הפרס. קביעה זו הובילה למסקנה המשפטית כי בנסיבות אלה לא נכרת חוזה ועל אף שהמידע הוביל ללכידת הפורץ, מוסר המידע אינו זכאי לפרס (Vitty v. Eley 51 App. Div. 44 (N.Y. App. Div. 1900); בהקשר זה ראו גם פסק דין Glover שהוזכר לעיל). כלומר, במקרים שבהם פעולת הקיבול לא היתה מלוּוה בכוונה כלשהי ליהנות מהצעת הפרס – לא נכרת חוזה (ראו והשוו: Braun v. Northeast Stations & Services, Inc., 93 A.D.2d 994 (1983); Corbin, 324;Williston, 329 ; Farnsworth, 96-97).
43. בענייננו, המדינה טענה כי המערערים היו חייבים להודיע למשטרה על הממצא, אם מכוח סעיף 21 לחוק חקירת סיבות מוות, התשי"ח-1958 ואם משום שחלה עליהם חובה מוסרית כזו. אינני סבור כי חובה זו שוללת מהמערערים את הזכאות לפרס, באשר גם התנהגות שנעשתה ממניע מעורב עשויה להיחשב "קיבול". אדם שמסר מידע מתוך חובה אזרחית ומוסרית, וגם לצורך קיבול ההצעה, עשוי להיות זכאי לפרס המובטח. כיוון שכך, אין חשיבות ממשית לטענתו של חאדר כי הסיבה היחידה לדיווח על הגופה היתה הצעת הפרס. כך או כך, כאשר המערערים התקשרו למשטרה הם ידעו על הצעת הפרס; חשבו שאולי יזכו בפרס; ורצו לזכות בפרס – לכן סוגיות הידיעה והמניע אינן עוצרות בעדם.