וכעת אעבור לשאלה המרכזית במסגרת סוגית הקיבול - האם התנהגותם של המערערים מהווה קיבול.
המציע מגדיר את הקיבול
44. נקודת המוצא לדיון היא אדנות המציע. כפי שציין השופט הנדל בפסקה 9 לפסק-דינו, "ההצעה היא הקובעת את גבולות הקיבול". כאשר מדובר בקיבול בדרך של התנהגות, נודעת לכך חשיבות יתרה, כהוראת סעיף 6(א) לחוק החוזים: "הקיבול יכול שיהיה במעשה לביצוע החוזה או בהתנהגות אחרת, אם דרכים אלה של קיבול משתמעות מן ההצעה" (ראו גם: שלו, עמ' 133). כאשר עסקינן במודעוֹת פרס, הקיבול צריך למלא במדוייק אחר התנאים שנקבעו בהצעה (הדוגמה המובהקת היא פסק דין Shuey v. United States, 92 U.S. 73 (1875); וראו גם Williston, 83).
--- סוף עמוד 80 ---
קריאה פשוטה של מודעת הפרס, מראה כי מי שהחזיק במידע על גורלו של אחד הנעדרים, נדרש לפנות לעמותה באמצעות הטלפון או אתר אינטרנט, למסור מידע אמין שברשותו, ואם המידע יוביל לאיתור אחד הנעדרים – מוסר המידע יזכה בפרס של 10,000,000$. בפסקה 12 לעיל, בחנו את נוסח ההצעה מפרספקטיבה אובייקטיבית, שלא על-פי כוונות נסתרות של המנסח. לכן, הגענו למסקנה כי למרות התכלית שבבסיס ההצעה, אזי על פי נוסח המודעה, אין הציבור-הניצע מחויב למאמץ אקטיבי על מנת לזכות בפרס. הצד השני של המטבע הוא בחינת הקיבול בדרך של התנהגות, קיבול שצריך לחפוף במלואו ובאופן מדוייק את ההצעה. גישה זו מחזירה אותנו להיצמדות לטקסט שנכלל במודעה, ומביאה למסקנה כי מתן הפרס מותנה במסירת מידע לעמותה, ומכיוון שהמערערים לא עשו זאת – הם אינם זכאים לפרס. ודוק: גישה זו משקפת פרשנות אובייקטיבית, גם אם דווקנית, אך לא גישה פורמליסטית גרידא. היא נובעת מכך שמבחינה עובדתית ומשפטית, המציעה היא העמותה ולא המדינה. זאת ועוד, גישה זו מתיישבת עם טענת המדינה בדבר ההיגיון שעמד מאחורי פרסום המודעה: הפרס נועד לתמרץ גורם שמחזיק במידע למסור אותו לגוף ייעודי, שהוקם במיוחד לצורך זה.
בהקשר זה ניתן להיעזר בפסק דין שניתן בארה"ב, שלטעמי, קרוב מאוד לענייננו. גוף ממשלתי מסויים (Commissioner of the Division of Criminal Justice Services; להלן: הנציב) הציע פרס כספי של 1,000$ למי שימסור מידע שיוביל להרשעה של עבריינים. מר נאש מסר את המידע הנדרש, אך הנציב סירב להעביר לו את הפרס המובטח, משום שהמידע הועבר קודם כל למשטרה. בית המשפט לערעורים של ניו-יורק אישר את החלטתו של הנציב, וקבע כי למרות שהתנאי לא הובהר במפורש בנוסח המודעה, הפרשנות של הנציב היא סבירה לפי כללי המשפט המינהלי (שהכתיבו את הדיון משום שהפרס הוצע מכוח חוק). בין היתר, צויין בפסק הדין כי נוסח המודעה מבהיר שהצעת הפרס היתה מיועדת למי שיספק את המידע שלא באמצעות המערכת הרגילה של אכיפת החוק ("This method is consistent with respondents' view that the cash rewards were envisioned by the Legislature as part of a system distinct from ordinary law enforcement"); בית המשפט הוסיף כי מודעת הפרס נועדה לתמרץ העברת מידע שלא היה מגיע לרשות בדרכים אחרות, וגם נתון זה מאפשר לשלול את הזכאות לפרס (Nash v. Rogers, 60 A.D.2d 371 (1978))).