--- סוף עמוד 81 ---
ההיקש מפסק הדין לענייננו הוא ברור, וכל שנדרש הוא להחליף את המילה "הנציב" (Commissioner) במילה "העמותה" ואידך זיל גמור. המערערים לא פנו לעמותה (מהסיבה הפשוטה שזו כבר לא היתה פעילה) אלא למשטרה, ובכך לא מילאו אחר התנאים במודעת הפרס.
45. למרות זאת, לצורך הדיון, אניח לזכות המערערים כי קשה היה להבין מלשון המודעה שכדי לזכות בפרס חייבים לפנות דווקא לעמותה ודווקא בדרכי ההתקשרות שפורסמו. לצורך פרשנות של הצעה לציבור, יש להתחשב באופן שבו הציבור הרחב קורא אותה (Williston, 333-335; Corbin, 353). עשויה אפוא להישמע הטענה כי סביר להניח שאדם מן היישוב שהבחין במודעת הפרס לא ייחס חשיבות רבה להבדל בין העמותה לבין זרועות אחרות של השלטון (ראו גם סעיף 9 לתצהירו של חאדר). קריאה של המודעה באופן צר ששולל את הפרס ממי שפנה תחילה לגוף שלטוני אחר (למשל משרד הביטחון או השב"כ) עשויה להיתפס כמצמצמת יתר על המידה.
אמשיך אפוא בדרכנו, וכפי שנראה להלן, העובדה שהמערערים התקשרו למשטרה ולא לעמותה, היא בכל זאת בעלת משמעות, ומעוררת קושי לראות את התנהגותם כקיבול להצעה.
התנהגות הניצע נבחנת במשקפיים אובייקטיביים
46. כאמור, קיבול בהתנהגות הוא קיבול לכל דבר, ובלבד שההתנהגות מעידה על גמירת דעת להתקשר בחוזה לפי ההצעה. פרופ' שלו הדגישה בכתיבתה את חשיבותו של הגילוי החיצוני לגמירת דעת:
"מבחן גמירת הדעת הוא מבחן חיצוני של ההצהרה ולא מבחן פנימי של הכוונה. החוק אינו מסתפק בגמירת דעת בעלמא אלא תובע השתקפות חיצונית שלה. [...] כדי שהודעה תיחשב כקיבול עליה להעיד על גמירת דעתו של הניצע [...] הדרישה לגמירת דעת מתמלאת אפוא כאשר הפניה מעידה על גמירת דעת, ולאו דווקא כאשר קיימת גמירת דעת בפועל. הצד האובייקטיבי-חיצוני של הדרישה גובר כאן על הצר הסובייקטיבי-פנימי שלה" (שלו, עמ' 174-173).
הדרישה לגילוי חיצוני (או "העדה") של גמירת דעת בפעולת הקיבול, נובעת מהעדפה של התיאוריה האובייקטיבית לפיה "הדרישה העקרונית והשכיחה של דין
--- סוף עמוד 82 ---
החוזים המודרני אינה אפוא למפגש רצונות, במובן סובייקטיבי-פנימי, אלא למפגש הצהרות רצון, במובן אובייקטיבי-חיצוני" (שלו, עמ' 134). כמפורט לעיל, במישור הפרשני הרחבנו את תחולתה של מודעת הפרס באופן שמזַכֵּה בפרס גם אדם שלא התאמץ להשיג מידע על הנעדרים, וגם אדם שלא מסר את המידע ישירות לעמותה. פרספקטיבה אובייקטיבית דומה ראוי להחיל גם לצורך בחינת התנהגותם של המערערים.